כנפיים

נוצה שבורה נחתה על שערה, ברוך.
פניה היו כל כך קרובות לשלי שנשיפה קטנה העיפה את הנוצה ושלחה אותה לצנוח על הדשא היבש, הקיצי.
חיוכה ייצר קמטים קטנים בצדי עיניה, כקרני שמש הבאות עם זריחת שמחתה.
דרך ריסיה עיניים בהירות מסתכלות עלי, מצפות.
היא מצפה שאעשה משהו. שאתקרב יותר. במקום זה אני חושב, רק חושב.
כל מחשבה שלי לוקחת את הנשמה שלי ודוחפת אותה הרחק. שתשקיף מהצד.
היא מעבירה אצבע רכה וציפורן חדה על פניי, כטיפת גשם קרה הנוטפת על עורי.
אני שולח את כל מוטת זרועי הרועדת אל מרחקי העורף שלה,
מעביר יד על שערה הבהיר, הרך.
ומהצד הנשמה שלי משקיפה, רוצה לחזור אך לא יכולה לחצות.
היא פוסעת צעד קטן ומתקרבת ככל שהיא יכולה. אני מרגיש את מותניה נצמדים לגופי.
היא התקרבה בגופה, ואני מביט הצידה אל תהום המונעת ממני
מלהתקרב.
אילו היו לי כנפיים, הייתי פורש אותן ועוטף אותה. היינו עפים יחד אל האופק ורוכבים על הרוח מזרחה, אל השמש.
הייתי שוקע לנצח בקרני השמש שמסביב לעיניה, מבטי ומבטה הופכים למבט אחד.
שערה הבהיר ומבטה המנקר הופכים למוכרים, חמים, אוהבים.
הייתי דואה בכל שקיעה אליה, ומתקרב ככל שהייתי יכול.
אך כעת היא מולי, שפתיה קוראות בלחישה אילמת להיסגר על שפתיי.
ואני מביט אל תוך תהום של פחד ומחשבות.
ולא מעז, לא מעז לעוף.