כנפיים של סבל

כשהוא לראשונה התנגד, זה היה נפלא.
הוא נאבק בכל כוחו, צרח ובעט ולא נתן לזה לקרות. הבעיה בהתנגדות, שלרוב היא לא מצליחה. באותו היום הגשום נחטפו תריסר יתומים מבית היתומים שלו. והוא היה אחד מהם.
הוא היחיד שצרח והתנגד. הוא אפילו ניסה דמעות, אך כאשר קיבל סטירה על פניו הוא הפסיק.
להתנגד אין טעם. הבין. אז הוא שתק וחיכה. ברקע שמע משיכות באפים ובכי.
הוא חיבק את ברכיו ורעד מקור. אם להתנגד זה חסר טעם, חשב, אז למה עדיין יש מתנגדים. הוא רצה לבכות שוב עד ששמע צרחה. הוא הרים את ראשו. מישהו עוד נאבק?
הוא חיפש סדק, כדי שיוכל לראות מה קורה בחוץ. לבסוף מצא סדק קטן. הוא הביט דרכו וראה אותה. היא הייתה ממש קטנה, יותר ממנו. אבל היא גם נאבקה יותר ממנו. היא צרחה ובעטה ומשכה בשער של האנשים שניסו לתפוס אותה. גם היא קיבלה סטירה, אך זה לא הרגיע אותה.
"כמו סוס פוני קטן." לחש והביט בהערכה על הילדונת הקטנה. אבל אז מישהו הכה בראשה במקל והיא נפלה, מחוסרת הכרה, על האדמה הלחה.
כעבור כמה דקות היא הוכנסה למקום בו הוא ישב, כאשר הם שמו לב שהוא עדיין בהכרה הם עילפו גם אותו.

למחרת הוא התעורר במכרה. מכרה עמוק מאוד. וצלילי מכתשים צלצלו בראשו.
לידו עמל נער צעיר, כאשר ניסה לשאול אותו משהו הנער התעלם ממנו, וכך גם כל האנשים סביבו. עד שלבסוך ראה מישהו בגילו.
"אתה יודע מה אנחנו עושים כאן?" שאל את הילד. "עובדים." אמר הילד. "למה?" התפלא . "כי מצווים עלינו, אם לא נעבוד נמות." השיב הילד והחל לעבוד שוב.
כך עברו עליו השבועות הראשונים במקום המוזר, הוא עבד קשה וסבל . למה בעצם לחיות בסבל, חשב, עם הסבל לא יגמר אף פעם אז אין טעם לחיות.
כך עמד לעבור שבוע אומלל נוסף, עד שאותה ילדה קטנה נכנסה שוב לחיו. הוא בדיוק קם משינה קצרה, כאשר כולם הפסיקו לעבוד והתסתכלו קדימה במבט חלול.
הילדה הקטנה הוחזקה בידי שני עובדים שריריים ואיש אחר, החזיק בידו שוט. "הילדונת הזאת סירבה לעבוד, ראו איך אנו מקבלים אנשים עצלנים!" ואז השוט הכה ללא רחמים בגופה הקטן והעדין של הילדה. מכה ראשונה. מכנה שנייה. מכה שלישית. "דיי!" צרח בכל הכוח.
הוא דחף את האיש עם השוט ומיהר לעבר הילדה. היא הביטה בו במבט זועף לרגע, אבל אז הופיע חיוך קטן.
"הביאו אתם למפקד!" צרח בזעם האיש עם השוט. אבל לו ולה לא היה אכפת. לנפשות תאומות קל יותר לשאת כאב יחדיו. הדרך לאיש שכונה 'מפקד' הייתה ארוכה, לעלות שעות ארוכות במדרגות מאבן, סולמות ואז גם חבלים. ורק כאשר השמש כבר הייתה בדרך לשינה עמוקה הם הגיעו. זה היה כמו מגדל מעץ, שבסופו היו מקפצות לתאום.
כאשר הם נכנסו הם מיד קיבלו שניהם, מכה חזקה במיוחד על הפנים. "חצופים! אנחנו מאכילים אתכם, נותנים לכם עיסוק ומצילים אותכם ממה שקורה מחוץ לעולם ואתם עוד מתנגדים!" צרח המפקד. "אבל אנחנו כבר בחוץ." היא אמרה.
"שתקי, אני לא רוצה שתמותי." הוא מלמל וסגר את פיה. הקפטן גיכח. "אהבה צעירה! כמה נוגע ללב, וחבל שדווקא כאן ועכשיו. חבל שדווקא לכם." הוא נגע בקצוות שער ג'ינג'ית על ראשה.
המפקד חייך. "קוד מ' בבקשה." שניהם הובלו לחדר ואז החלו להכות בהם בשוט, עשר לכל אחד. דמם התמזג על הרצפה יחד עם הכאב. "שניכם כאלו עלובים, רק שתדאו מראש, קוד מ' הוא קיצור של מוות. יש לכם דקה להתנקות." ואז הוא סגר את הדלת.
"אם את תמותי, אני לא אחייה, אני אמות מצער." הוא אמר ודמעה זלגה במורד לחיו.
"אנחנו ניפגש." היא הבטיחה וחייכה. "בגן עדן, ואנשים כמו קפטן לעולם לא יפריעו לנו."
הוא חייך, אכן, עכשיו המוות לא נשמע נורא כל כך. "אתם לא התנקתם? טוב תמותו מלוכלכים, בהמות!" ואז הם הובלו לעבר המקפצות לתאום. הקפטן הוביל אותה ראונה למקפצה.
כל העובדים התבוננו בדרך למותם בעיניים חלולות. הם צעקו: "מוות!" ולהנאתו של הקפטן.
"הילדה הזו עומדת למות בגלל חוצפתה!" צרח בכל כוחו. "לפחות אני אמות בתור עצמי." לחשה בנחת. ואז הקפטן דחף אותה.
הלם, הלם של צער שיתק אותו. הוא הרגיש שהוא אינו יכול לנשום. הוא שמע את הקפטן צועק: "וזה עומד למות על… בעצם על אהבתו הטיפשית שגרמה לי לשעשוע."
גם כאשר הוא החל ליפול למטה הוא היה בהלם, ואז הגיעו דמעות. דמעות של דם. וכאב עז כל כך בגבו. ואז מיליוני נוצות שחורות החלו לצאת מגבו, חלקן היו אדומות מדם.
רגע לפני שפגע בתחתית התאום כנפיו נפרשו, אך הוא ראה דם של מישהי אחרת.
ליבו נקרע, הוא חטף מכוש מאחד העובדים הקורבים ביותר אליו, אח ידיו עברו דרך המכוש.
הו נופף בידיו, אך אף אחד לא ראה אותו. "לא צדקת." הוא צרח. "אני לא מבין, למה! למה אני לא איתך!" הוא פשוט נשכב על תחתית התאום, על דמה של אהובתו וחיכה. מאות שנים עברו,
והוא עדיין שם, מחכה לאהובתו עם הכנפיים השחורות והמכוסות בדם. עם כנפיים של סבל.