כמו בקבוק בושם (שם פיילי למדי) || וואנשוט

תנועה חדה עם היד, קול התנפצות של זכוכית וריח ממלא את החדר.
הריח של הבושם – ריח עדין, שקט ורגוע, מנוגד לחלוטין לאופייה של הנערה אשר הרגע הפילה אותו – נישא אל חלל החדר, ממלא אותו לחלוטין, לא משאיר אפילו פינה ללא הריח.
הנערה שלחה את ידידה והחלה באיסוף הזכוכיות המשוננות והמבריקות, ידידה נספגות בנוזל הריחני עד שעורה מתקמט מהנוזל הכתמתם.
~~~
נערה שוכבת על הריצפה.
גופה מרוטש מסכין, חתכים המזכירים בצורתם סדקים – צרים, ארוכים ורבים.
הדם שלה – על אף שהיה דם, עדיין היה לו הריח שלה – ניחוח עדין ושקט, אך עדיין מורגש, תואם את אופייה בדיוק – נזל והכתים את הריצפה, השילוב החזק בין הדם לריחה נישא אל חלל החדר, ממלא אותו לחלוטין, ולא משאיר אפילו פינה ללא הריח.
ידיים נשלחות לכיוונה – לבנות, עם עור שנראה כאילו אזל ממנו כל צבע – ומתחילות "לאסוף" אותה – להצמיד את ידיה בתנועה שלווה, לעצום את עיניה חסרות החיים שהיו פעם מהפנטות בצבען החום-הכהה הה-כה עמוק. הידיים נספגות בנוזל בעל הריח החזק לחלוטין, בלי להשאיר טיפת עור נקייה.
~~~
זכוכיות הבקבוק נכנסות בכפות ידי הנערה, אבל לה לא איכפת. זה כואב לה, לנערה שכל חייה פחדה מכאב.
פחדה לעשות דברים, כי היא פחדה שייכאב לה.
פחדה לעשות דברים שהם לטובתה, כי היא פחדה שייכאב לה.
פחדה להתנסות בדברים, כי היא פחדה שלבסוף ייכאב לה.
אבל עכשיו, הזכוכיות היו כבר עמוק בעורה. היא כבר לא פחדה שייכאב לה – כבר לא היה לה איכפת יותר.
דמה זלג בגלים קטנים לעבר שלולית הבושם בחדר, מטיל טיפות קטנות ואדומות בנוזל השקוף-כתמתם.
אבל ריח הבושם היה חזק – מרוכז יותר משהנערה אי פעם הריחה – ולא היה ניתן להריח עוד דבר מלבדו, אפילו לא את הדם.
'אז זה היה אופיו האמיתי של הבושם,' חשבה הנערה ברוגע לא טבעי. 'אני מניחה שזה היה צפוי…' חשבה, והרגישה את גופה מאבד את אחיזתו, ואת עצמה קורסת לתוך השלולית הרחבה שנוצרה בחדר, מרגישה את הזכוכיות שעוד נשארו נכנסות בגבה בחוסר עדינות.
~~~
הידיים שאספו את הנערה נוגעות בפניה בעדינות. אצבע שהייתה לבנה אך כעת מכוסה בדם מעבירה ליטוף עדין לאורך לחי הנערה. הלחי שהייתה, פעם, ורדרדה ומלאת חיים, הייתה כעת לבנה לחלוטין – חסרת גוון וחיים – ומוכתבת בשביל צר של דם.
האצבע העדינה מלאת הדם עברה מהלחי לשפתיים – שפתיים שהיו פעם תמיד מעוקלות לחיוך, אך כרגע ניצבות במבט חסר הבעה, חסר צבע – ומעבירה עליהן את האצבע מלאת הדם – שצובעת אותן באותו גוון אדום חסר מעצורים.
בעלת הידיים רכנה מעל פני הנערה.
היא ראתה טיפות קטנות ושקופות שמטפטפות על לחייה, ואז על לחי הנערה. טיפות קטנות ושקופות שנאבקות בדם על לחייה, רוצות להוריד אותו. היא התעלמה מאותן טיפות על אף שהן היו דמעותיה. אולי זה בגלל העובדה שהיו דמעותיה.
היא התקרבה עוד,מצמידה בעדינות את שפתיה לשפתי הנערה כמו שרצתה לעשות כבר כל כך הרבה זמן.
הן היו רכות כמו שתמיד דמיינה, אך חסרות חיים. חסרות התשוקה לה קיוותה, ותוך שנייה היא התנתקה, מרימה את ראש הנערה ומערסלת אותו בידיה.
'היא כבר לא כן יותר, מה הטעם שאני אמשיך להיות כאן?'
~~~
הנערה המשיכה לשכב בתוך הבושם, לא מחזיקה בגופה ושוכבת רפוייה לחלוטין – דמה מתערבב עם הבושם, והבושם מכתים את גופה.
היא הרגישה את כל הדם שהיא מאבדת, הרגישה את החולשה הנוראית, את חוסר האונים.
מרגישה איך עפעפיה עומדים ליפול ולעצם בלי להיפתח יותר, איך הדמעות שלא הספיקו לצאת יוצאות בשטף.
היא נתנה לעפעפיה ליפול בעדינות, מחייכת לזיכרון הרגעים שהיו להן.
'היא כבר לא כאן יותר, מה הטעם שאני אמשיך להיות כאן?'