כמה עוד…

"אנחנו זוג, אנחנו ביחד, יהיה בסדר." אמרה לי אהובתי בעודי מנסה לדבר איתה על אשר מציק לי.
רציתי לדבר איתה על המשך מערכת היחסים שלנו, איך מתקדמים ומה מתכוונים לעשות. רציתי לשאול אותה, "כמה עוד"?

כמה עוד אאלץ לחכות כדי לראות אותך?
כמה עוד אאלץ לחכות כדי לנשק אותך?
כמה עוד אאלץ לחכות כדי לחבק אותך?
כמה עוד אאלץ לחכות כדי לגעת בך?
כמה עוד אאלץ לחכות כדי לבלות אתך זמן איכות ולהנות אתך?
כמה עוד אאלץ לחכות עד שתפתרי את העניין שמפריע לנו להתקדם?
כמה עוד אאלץ לחכות ולהישאר בודד בלילות?
כמה עוד אאלץ לחכות עד שנוכל להיפגש סוף סוף?
כמה עוד אאלץ לחכות עד שנקיים ונוציא לפועל את כל מה שדיברנו והבטחנו אחד לשנייה?

כמה עוד אוכל להחזיק מעמד?
כמה עוד אוכל להיות סבלני?
כמה עוד אוכל לתמוך בך?

אני סך הכל בן אדם שאוהב אותך מאוד, רוצה אותך, חושק בך ואולי אף מאוהב בך. לא קל לי, במיוחד בלעדייך.

אני במחשבותיי מערער לי ובת זוגתי ממשיכה לנסות לעודד ולשכנע שיהיה בסדר…
"אתה איתי? היי מאמי, אתה איתי? אתה מקשיב לי?" שומע את קולה קורא לי. "כן, אני אתך, אני מקשיב" השבתי בבהלה קטנה.
לא יכולתי לשאול אותה כמה עוד… אני רוצה להיות איתה, לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה, ללטף אותה, לישון איתה ולהתעורר בבוקר לפניה ולהביט בה ישנה. עוד כמה זמן זה יקרה? אני לא רואה התקדמות… עברו שלושה חודשים מאז שהתראינו, הבעיה עדיין לא נפתרה. וברגע שהיא תיפתר, בעיה אחרת תצוץ. הוריה חונקים אותה, הם לא בעד הקשר שלנו, הם מונעים ממנה להתראות איתי. הם בכלל לא מכירים אותי, הם רק יודעים שאני נחמד וגר רחוק.
עד לא מזמן הייתי מגיע עד אליה וגם זה באישור הורים. מתי אפגוש את הוריה? אולי יבינו שאיני עושה רע, אולי יבינו שהכל בסדר והיא בידיים טובות. אם זה ימשיך בקצב הזה… כנראה שאף פעם.
"מאמי? את פה? מאמי??" קולה קורא לי שוב. "כן, אני פה" עניתי. "הכל בסדר? אתה נראה לי מרוחק…" שאלה אותי, "סתם, חושב על מה שאת אומרת" השבתי.

"אני פה, אני אתך. אנחנו ביחד בקטע הזה, אתמוך בך כמה שאוכל, אחכה לך כמה שאוכל. מקווה שנפתור את הבעיה כמה שיותר מהר, בינתיים אני פה." אמרתי לה בקול חלש עצוב ומדוכא.. היא לא הגיבה.. כבר לא היו מילים…
ניתקנו את השיחה ונשארתי יושב על מיטתי מביט בקיר ומערער לי..

מה אעשה? מה נשאר לעשות? עשיתי כל מה שאני יכול ואפילו מעבר.. איני יכול להתערב בינה לבין הוריה.

כמה עוד אוכל להיות בלעדיה?
כמה עוד אוכל לתמוך בה?
כמה עוד אוכל לחכות לה?

עם כמה שאני אוהב אותה, כמה עוד אוכל לחיות ככה?
עניתי לעצמי – אוכל עד שלא אוכל. בינתיים אני פה, תומך בה ומחכה לה.