כוחו של גורל

אורנה לוי המכונה האיילה האבלה פוסעת ברחוב ביאליק ברמת-גן,

בידיה עגלת תינוקות, ובה שני תאומים זהים בני שנה ו- 9 חודשים

ששמם אוריאל וגבריאל. היא קונה להם סוכריות כתומות על מקל.

העיר בשעה 17:00 עדוייה רדידי נחושת של עננים.

באוזניה מתנגן פס-הקול מתוך הסרט "טיטאניק", בעיניה

חלום רמזורי הסתיו. בינתיים יוסי זמר האופרה

על גג הבניין הסמוך לביתה אוכל כריך פסטרמה עם

קטשופ וחרדל, שותה בירה שחורה ומאזין בטרנזיסטור לאופרה "כוחו

של גורל". רוח ערב קרירה מעלה ניחוח שלכת. אורנה לוי נכנסת

לבניין הישן ברחוב ביאליק ועולה במעלית, שהיא צב געגועים, עד

לקומה האחרונה. היא פותחת את דלת הכניסה לדירה מספר 18.

ילדיה כמלחים שחזרו משייט ארוך בים אל מרצפות היבשה, עדיין

מלקקים את סוכריות הזמן האבוד. אורנה מניחה תקליט ישן של

צ'ייקובסקי על הפטפון. הילדים מאזינים ברוב קשב בשעה שהיא

מכינה את ארוחת הערב לה וליוסי זמר האופרה, נזכרת בבעלה

המנוח שנפטר ממחלת הסרטן לפני שנה בדיוק. יוסי מצלצל בפעמון

הכניסה, הוא שמן, חובש כובע קסקט ומגולח למשעי. אורנה פותחת

את הדלת, יוסי נכנס ומשחק עם אוריאל וגבריאל כאילו גם הוא ילד

כמותם. אורנה ויוסי סועדים את סעודת הערב, ואחר כך אורנה

מגישה ליוסי תה שחור ומהביל. הוא גומע אותו בלגימה אחת כאילו

הוא בכיכר האדומה במוסקבה בשיא החורף. בחוצות מוכר הפרחים

מפזר שושנים מאישוניו. נערה ונער כבני 16 מתחבקים ומתנשקים על

המדרכה, הזמן קפא מרוב אהבה, ואין לדעת את אשר קרב ובא. בתוך

מסדרונות העירייה פנינה המנקה עייפה, עוד מעט תסיים עוד יום חול

תרתי משמע. עצי אירואניה מזוקנת מדושני עונג, מצינת הערב ועומק

הכוכבים. בדירה מספר 18 אורנה ויוסי רוקדים סלואו. היא רוקדת

איתו וחולמת על בעלה ז"ל, הוא רוקד איתה ונזכר במקהלת הצבא

האדום. אורנה מנשקת אותו בעדינות וכך גם הוא אותה. הם נפרדים

לשלום ופונים היא לבדידותה, הוא לבדידותו. אלוהים שומע מדירה

מספר 18 זוג ילדים מאושרים משחקים בצעצועים, מדירה מספר 17

את יוסי מרר בבכי, והפעם שותה בירה לבנה. אורנה לוי גם היא

דומעת, מחבקת ומנשקת את ילדיה, מניחה ליד דלת דירתו של יוסי

מכתב, יוצאת למרפסת, נושמת עמוק את בושם החיים, וקופצת

מהקומה הגבוהה לזרועות המדרכה הריקה שהופכת לשדה פרגים

אדום. קול סירנת האמבולנס באוזני יוסי והילדים הקטנים.