כביש

היא שוכבת עכשיו על הכביש והיא לא יודעת איך היא הגיעה לשם,
זוכרת שרצה אחרי האושר.
בתוך יער מלא קוצים,יחפה.
רצה אחרי דמותו המתרחקת.
האם רדפה אחרי צל?
או רוח?
או חלום?
הוא נעלם בתוך האפלה כל פעם שנפלה.
אנשים מתקהלים מסביבה,
היא לא שומעת אותם.
היא רק רואה את עצמה,
בין כל הקהל,
מחייכת.
בלי צלקות,בלי חרטות,בלי עבר,
עם שמלה לבנה ונקייה,טהורה.
מנופפת לה לשלום,
ואז הכל החשיך.
התקרה הלבנה סינוורה אותה,
היא סגרה חזרה עינייה.
היא לא הרגישה את רגלה הימנית,היא ניסתה לזוז אך זה לא עזר,הרגל לא הייתה שם.
הראש שלה כאב.
"את שומעת אותי?",שמעה קול גברי.
"כן",אמרה חלש.
היא פקחה את עינייה,זה היה רופא,לפחות לפי לבושו.
"עברת לפני כמה ימים תאונה,אוטו דרס אותך,את זוכרת את זה?"
"אני זוכרת",השתעלה,"שאני שוכבת על הכביש,אנשים מסביבי,וזהו."
"אני מבין,את זוכרת איך קוראים לך? פשוט לא היו עלייך פרטים מזהים,יש לך משפחה?"
"לא,אין לי",הכל התשטשט מולה והחשיך פעם נוספת.

"את לא מבינה שאני אוהב אותך,רק אותך?",צעק .
"ומי היא הייתה זאת ששכבת איתה ביחד במיטה? אחותך?",צעקה גם היא.
"אני אוהב רק אותך",תפס עם אותה בפניה ונישק,היא אחזה בזרועותיו כדי להשתחרר.
היא השתחררה מאחיזתו וסטרה לו:"מי היא הייתה,מי?"
"טעות",נגע בלחי שהאדימה לו,"כנראה טעות כמוך".
היא נעמדה דום,היא לא יכלה לזוז,הוא לקח את הג'קט שלו ויצא מהדלת.
"לאן אתה הולך?",אמרה בשקט,ורצה אחריו.
זה לא היה רעיון טוב,הוא היה כבר במדרגות האחרונות ועם הג'קט עליו,כשהיא רצה אחריו.
הכל התערבב במוחה,היא תגיד לו שהיא מצטערת,הוא יבין הוא כבר היה צריך להתרגל להתפרצויות שלה.
כששניהם היו כבר מחוץ לביניין,הוא הלך כבר היו בדרכו בעיקוף הגינה כדי להגיע לכביש,היא הייתה יחפה ביום חם של אוגוסט.
הדמעות זלגו כמו נהר,היא לא יכלה לצעוק לו לעצור,והוא לא הסתובב וכנראה גם לא ראה אותה,או שהיה יותר מידי עצבני לעשות זאת.
השעה הייתה 2:50 בצהריים.
הוא כבר היה במדרכה בצד השני של המעבר החציה,והיא לחשה בשקט שגם היא אוהבת אותו בכל ליבה.
מרוב ההתרגשות היא לא שמה לב שהיא עוברת באדום,והמכונית הסובראו האפורה יותר מידי קרובה.
הצעקות עצרו אותו,הוא התסתובב וראה איך אהובתו מוטלת על הכביש,אולי מתה.

כשפקחה את עינייה בפעם השניה,התקרה הייתה פחות לבנה,ועינייה החזיקו מעמד יותר טוב.
"את משוגעת,לא משהו חדש,נכון?",שמעה את קולו,וגם ראתה אותו בכיסא מולה.
"אני משתדלת",אמרה חלושות.
הוא חייך.
"שתיארתי לרופא את מי אני מחפש,התגובה שלו הייתה: 'אה,האלמונית היפה עם העיניים הכחולות' ואחר כך מבוכה,אחרי שאמרתי שאני החבר שלך."
היא ניסתה לחייך,למרות שכאב לה.
"אני מצטערת",אמרה אבל הוא קטע אותה.
"לא,זה אני מצטער",ראתה דמעות זולגות מעיניו החומות,"כשראיתי אותך שם,שוכבת על הרצפה,אני ברחתי. אני אדיוט,אני יודע על זה.חשבתי כבר על הגרוע מכל,שאת מתה,רצתי כל עוד לא נחנקתי,רצתי משמה עד חוסר נשימה",לקח נשימה והמשיך.
"אני זוכר שהיה כבר ערב כשחזרתי הבייתה,ואת לא היית שם. החיוך שלך לא היו שמה,העיניים הכחולות שלך לא היו שמה,הצעקות שלך לא היו שמה,רק אז הבנתי כמה אני דפוק כשהלכתי לאחרת,אף אחת לא מגיעה,ולא תגיע למקום שיש לך בלב שלי."
"זה בסדר,אהובי",חייכה ועצמה את עינייה.
היא ראתה את עצמה עם עיניים סגורות על מיטת בית חולים מחוברת לכל מיני מכשירים,ואותו,הוא צעק כמו משוגע:"אחות".
2 נשים והרופא הגיעו ואמרו לו לעמוד מחוץ לדלת.
הוא עמד מול הדלת,ובראשו קיווה לנס,קיווה שהמכשיר עדיין מצייר קווים בזיגזג.
היא בשמלתה הלבנה,חיבקה אותו כרכרה את ידיה סביב צאוורו.
הוא לא יודע למה,אבל הוא הרגיש את ידיה סביב צווארו,הוא הסתובב.
כשהוא הסתובב היא שמה את ידה על פניו כדי לעצור את דימעותיו,

וחיבקה אותו.