כבויה, בואי.

חברה שלי,
אני כותבת לך מתוך ייאוש. מתוך דרך ללא מוצא. אני כבר אבודה ואובדת עצות. אולי יום אחד תצליחי להבין אותי.
נמאס לי לראות אותך שבורה לרסיסים. נמאס לי לראות את כולך מפוזרת בחלל ללא שום ניסיון להתגבש חזרה. האם את לא יודעת שזה קשה לי? שכשאני רואה אותך הרוסה אני רוצה לחבק אותך ולהיות הרוסה כמוך?
אז נמאס לי לראות אותך ככה. נמאס לי גם להיות זו שלא יכולה לאבד את העשתונות –למענך- , וצריכה לאסוף את כל החלקים שלך בחזרה. וזה תהליך ארוך, שתדעי לך. לחבר בן אדם שבור לחיים. את צריכה קודם כל לטפל באופן נפרד בכל חלקי הגוף שלו: הרגליים, צריכות ללמוד איך לעמוד. המוח צריך להתאפס ולמחוק זכרונות עצובים שמעיקים על תפקודן של כל המערכות הפועלות בגוף. והלב? איחוי הלב לוקח הכי הרבה זמן. צריך לאסוף חלק, חלק, ולדגור עליו, עד שכל החלקים יתחברו בחזרה. ואז צריך להתחיל לחבר את כל הגוף. וזה יכול לקחת ימים. לפעמים גם חודשים. אולי גם שנה, עד שהגוף יהיה שלם עם הלב באופן מושלם. וגם זה אף פעם אינו מושלם. כי אחרי כמה זמן רוב הפצעים והסימנים נעלמים. אבל אחד מהם הופך לצלקת. שאותה אני כבר לא יכולה לתקן.
אבל אני כבר לא יכולה להמשיך בזה. למרות שאני אוהבת אותך. כי גם לי נשבר הלב עכשיו. וגם אני דועכת לאט לאט. וכל החלקים שלי מתפזרים עכשיו בחלל החדר. אני כבר מרגישה לאט לאט את הלב שלי מתנפץ כמו בקבוק זכוכית שנופל על הרצפה ונשבר. אני ניסיתי למנוע את זה! אני נשבעת לך! אבל התאהבתי. והפסדתי בקרב מול האהבה. אני מבטיחה לך שחשבתי שאני הולכת בדרך הנכונה. חשבתי שאני לא אפגע, שאני בוררת נכון אהבות פוטנציאליות. אבל טעיתי.
איפה את? אני מחכה לך. אני מחכה שדלת חדרי תיפתח וייכנס אור השמש החמים. ואני מדמיינת אותך עומדת בפתח הדלת. ובפעם הראשונה מתחילה בעבודה שעשיתי למענך כל כך הרבה פעמים. מבלי שאפילו אבקש. אבל עברו כבר ימים ואני כובה.
אני דועכת.
בואי.
אני כבר לא…