כבוד אחרון

היא אשה יפה הדורה , מלאת חן , תמירה , ספורטיבית , כשתהיה ממש גדולה אולי , תהיה מלכה, היא נשואה לנסיךהכתרכ, מסתובבת בעולם , סוג של ממה תרזה, עוזרת למדוכאי העולם, למסכנים לנדכאים והחלכאים המוחלשים ליד איזורי מלחמה ממוקשים , ולוחצת יד בלי שום מורא למצורעים ותמיד חיוך ביישני על פניה ועיניה נוגות.ובהודו על ספסל אבן , סמוך לטאג' מאהל, היא יושבת מצטלמת לבדה כמו ילדה נעזבת. והעולם רואה והלב כואב .
את הנסיך היא כבר מזמן לא מעניינת. יש לו חיים סודיים. הנסיכה כמו לא יודעת. שני בניה הבוגרים , רואים בצערה של אמם, בכאבה. הם כועסים על אביהם שעדיין , בעודם בקשר של נישואין , הוא מתחזק רומן עם אשה גמלונית , כסופת שיער נעדרת חן בעלת שיני סוס, כמו הסוסות שלו באורווה שהוא נהנה לרכב עליהן . ואז , היא מתה , הנסיכה היפה. בתאונה מוזרה בארץ זרה . והממלכה מרכינה את ראשה. וגם המלכה, מורידה דמעה. כל המדינה ממררת בבכי.
האשה היפה והאלגנטית מוחזרת אליהם כגופה, אל חיק משפחתה, ונערכים ללוויתה המלכותית. שני בניה הבוגרים הנסיכים הצעירים ואביהם הולכים מורכני ראש מאחורי ארון שנישא על ידי ששה סוסים שחורים גזעיים. על גבי הארון מונחים סידורי פרחים לבנים , חבצלות ושושנים לבנות , כמו שהנסיכה העצובה אהבה בחייה. בנה הצעיר, רשם על פתק קטן לאמא והצמיד לזר. כל העולם צפה בדרך הארוכה של התהלוכה שהגיעה לכנסיית ווסטמיניסטר אבי. הזרים שהונחו והזרים שהועפו לכוון השיירה , בקושי אפשר היה לראות את תוואי הדרך עם ערמות הזרים והפרחים שזרקו האנשים שהגיעו לחלוק לנסיכה כבוד אחרון.
עשרים שנה חלפו. כמו אגדה נזכרים בסיפורה של הנסיכה. הילדים גדלו. בנה הבכור התחתן , יש לו כבר שני ילדים ועוד אחד בדרך. בנה הצעיר עדיין רודף נשים ואולי אחת תתפוס אותו ותביית אותו. בכל זאת , נסיך הכתר. המלכה עדיין חיה, ומרגישה טוב, תודה לאל. וכסופת השיער התחתנה עם הנסיך. רק הנסיכה העצובה כבר עשרים שנה טמונה בקברהד. השנה היתה אמורה להיות בת חמישים. עדיין אשה צעירה. העולם הפסיד דמות מיוחדת, ועולם כמנהגו נוהג.