כאב גדול

שעת לילה מאוחרת.
היא רצה בוכה. הוא תפס בידה. היא ניסתה להסתיר את פניה הנסערות והבוכות.
"תקשיבי,יהיה בסדר" ניסה להרגיעה.
"מה יהיה בסדר?איך יכול להיות בסדר שגילו לי גידול סרטני??"זעקה בכאב.
"את תראי, אנחנו נעבור את זה" אמר
"אנחנו? אני אעבור את זה וגם בזה אני לא בטוחה"בכתה,"אני רוצה ש..ניפרד."

המשפט הזה היכה בו כמו ברק.
"להיפרד?לא מה פתאום?אבל אני אוהב אותך!"דמעות נצצו בעיניו.
"גם אני אותך,אהוב שלי,אבל אני לא רוצה שתסבול בגללי, אני לא רוצה שתפגע" קולה רעד.
"את תראי,אנחנו נעבור את זה!"
"אני לא רוצה שתחווה אובדן!!לך,תעשה חיים,אני לא רוצה שתעצור את החיים שלך בגללי."היא הביטה בו בעיניים היפות שלה,שהיו מלאות בדמעות.
"יהיה בסדר,אני מבטיח".
למרות שהוא בכלל לא היה בטוח כי גילו את הגידול מאוחר מדי. הוא ניסה להדחיק את המחשבה הזאת מראשו.
"אהובי..אני אוהבת אותך כמו שבחיים לא אהבתי,אבל..אני לא אתן לזה להמשיך,אני לא רוצה לפגוע בך" אמרה ודמעה גדולה זלגה על לחייה.

היא נישקה אותו נשיקה אחרונה,קטנה,חמימה אוהבת וכאובה.
היא התחילה להתרחק אט אט בסמטה החשוכה.
הוא הביט באהבת חייו מתרחקת וידע שאהבה כזאת בחיים לא הייתה לו ובחיים לא תהיה לו.