יש בי אהבה…

אני מסתכלת על דמותו החשוכה נאבקת בשער של הבית שלנו.
כני מציצה במראה, רק כדי לבדוק. לוודא שאני בסדר.
"נו כבר! תפתחי, רומי" אני שומעת את הקול שלו בראשי.
אני יוצאת אליו.
הנעלי סירה שלי כהות ונעלמות בחושך שסביבנו.
"אני רוצה לקחת אותך לאנשיהו" הוא אומר לי ומחייך.
אני מהנהנת והוא מחבק אותי.
אנחנו נכנסים לרכב שלו ונוסעים. אני לא יודעת לאן, וזה מדאיג אותי.
כשאנחנו מגיעים, הוא דואג לפתוח לי את הדלת.
אני מזנקת למטה, ומשם אנחנו ממשיכים בשתיקה.
רבע שעה חולפת.
אנחנו מגיעים.
זו רפת, מולי? אני מהרהרת אבל הוא לא מפסיק להוביל אותי לרגע.
אני שמה לב. הריח. סירחון.
כן, זו רפת.
את הלילה אנחנו מבלים בשכיבה על קש, על הגב. צופים בכוכבים. לא מחליפים הרבה מילים.
בבוקר אני מתעוררת לנגינת גיטרה רכה.
"יש בי אהבה…" הקול שלו מפלח את הדממה של השחר. שנייה לפניי שהציפורים מתעוררות.
"מה הביא לך את ה-" אני מתחילה לשאול בחיוך.
הוא שותק לשנייה.
"אריק איינשטיין נפטר…" זו המחווה שלו. כנראה.
אני מצטרפת לשירה העדינה שלו.
הקש שבשיער לא כזה משנה, וכנראה שגם לא ישנה.