ימים שטופי שמש

אני זוכרת ימים שטופי שמש, כשקרני האור המלטפות מלוות אותך בכל צחוק. את צועדת את צעדייך הראשונים בעולם, לא מודעת מה העתיד טומן בחובו. את פרפר, שסולל את דרכו בשדה קוצים, עד אשר רעם חד מפציע וגוזל עימו את התמימות שניכרת בעינייך.
אבל את עדיין רוצה להאמין, בעולם טוב ומתוקן יותר. אבל, הבחירות שלך שגויות – את נותנת הזדמנות לאנשים הלא נכונים. כל מה שאת רוצה בעצם – זה להטביע בים את כל הטעויות שלך, בשביל לחיות את שארית חייך בלי התחושה המזהמת הזו שנקראת חרטה.

את בוחרת להאשים את עצמך, שבחרת שוב בדבק אהבה זול, תמורת אשליה מזויפת של משפחה זרה שמקבלת את השבת עם כוסות יין וחיוך בזמן שאצלך הבית מתפרק עם אבא שמתמודד עם מחלה לא פשוטה, שלבסוף גם נפטר ממנה.
בחרת להכיל בתוכך, את כל הצעקות שלו שחתכו את חלל החדר והשאירו אותך מובכת.
כל הבריחות שלך מפניו, כשהוא היה במהלך אחד מההתקפים שלו, היית מסתתרת בזמן שהוא הולם על הדלת בחוזקה שוב ושוב, ואת רק מתפללת שהקיר הדק שחוצץ ביניכם לא יתמוטט וישאיר אותך לבד מולו.
אבל את בחרת לסלוח ולשכוח לו, שוב ושוב. הלוואי והוא היה המפלצת היחידה, שנתת
לה מקום בליבך.

עכשיו כשהמלחמה נגמרה. אני יכולה להגיד שאני הפרפר, שסלל את דרכו בשדה קוצים,
ונולד לחופש.

אבל, עדיין יש תהייה גדולה שמקננת בליבי, והיא האם באמת אפשר עדיין להאמין בעולם טוב ומתוקן יותר?
כי אני לא יודעת אם אני אני מאמינה כבר.