ים של דאגה

אנחנו כבר לא מדברים,
הגלים שקטים,
הקצף משתרע לכל אורך רצועת החוף.
ואני הולכת
ואתה הולך
ואין שום מילה,
שום סימן
שום הבעה
נשימה.
סופרת בליבי עד שלוש
ונופלת לשפתייך
ואתה תופס
לוקח אותי איתך לתוך המים
הם קרים
צלולים
נקיים לחלוטין
מסובב אותי
אני צוחקת
מזיז את קובץ השיערות שעל עיני למאחורי האוזן
מביט בי בעיניים הירוקות הגדולות שלך
ורוכן בחזרה.
בא צונאמי
מערבולת ענקית
ומעירה אותי
ולוקחת אותי
כי אתה בכלל בחדר במלון דופק מישהי
ואני טובעת פה
בים של דאגה.