יחסי אהבה שנאה

סיוון הייתה החברה הכי טובה שלי מכיתה ד' בערך, כשהמורה הושיבה אותה לידי, כדי שתלמד קצת יותר ותדבר קצת פחות. שתינו היינו די מקובלות אז, אבל בחבורות שונות. סיוון הייתה מנומשת ואני הייתי הסנובית מבינינו. שנאתי אותה, היא הייתה כל מה שרציתי להיות. עזרתי לה במתמטיקה והיא הייתה מדרבנת אותי בשיעורי ספורט. לאט לאט, התחלנו להפגש יותר, ולא כדי להתקדם לימודית, החבורות שלנו התפרקו ואנחנו, אני וסיוון, יצרנו לעצמנו חבורה לעצמנו – רק אני והיא. היא סיפרה לי את כל הרכילויות השכבתיות, שאותי לא עניינו בכלל, ואני הייתה מדליקה לנו סרטי אימה באמצע הלילה, ומחזיקה לה את היד כשהיא עצמה עיניים. קצת פחות שנאתי אותה אז, באותם רגעים, כשהבנתי שגם לה יש פחדים וחולשות. וזו הייתה מערכת היחסים בינינו למשך כמה שנים, יחסי אהבה-שנאה, אהבה מכיוונה ושנאה מתחלפת מכיווני – שנאתי אותה יותר כשהנמשים קיפצו על לחייה, והחיוך שלה בהק כמעט כמו השמש מעל הים; שנאתי אותה קצת פחות כשהייתה פורצת בבכי כי הבן זונה מספר מי-יודע-כמה שבר לה את הלב.
שנאתי אותה כל כך כשההוא עם העיניים הכחולות נישק לה את הצוואר, אבל השנאה נעלמה כשגיליתי שהוא מנשק את הצוואר לגבר אחר בשירותים.
בכיתה י"א הבנתי שאני שונאת אותה לא בגלל שהיא כל מה שרציתי להיות, אלא בגלל שהיא כל מה שרציתי. רציתי שהנמשים שלה יקפצו כשאני מספרת בדיחה לא מוצלחת, ורציתי שהעיניים שלה ינצנצו ממש כמו העיניים שלי כשסיפרתי לה שאני אוהבת אותה. רציתי להריח את הבושם הממכר שלה ולחבק אותה חזק כשראינו עוד אחד מסרטי האימה המשעממים שלי.
אבל העיניים שלה לא ניצנצו כשסיפרתי לה שאני אוהבת אותה קצת יותר ממה שהיא אוהבת אותי, והחיוך הבוהק שלה קצת כבה, והפנים שלה החווירו הרבה יותר מהרגיל.
אני כבר לא אוהבת את סיוון, וגם לא שונאת.
אבל אני מקווה, באמת, שמצאה מישהי אחרת לבכות לה כשישבר לה הלב, כי כשהיא שברה את שלי, לא היה לי איזו כתף תומכת כדי שאוכל להשען.

ואני בטוח שישבר לה הלב, והנקמה אפילו די קרובה, כשתמצא את ההוא עם העיניים הכחולות מנשק את הצוואר של גבר עם עיניים מנצנצות.