יותם הקוסם

יותם הילד האוטיסט חוגג בר מצווה, לא בכותל המערבי בירושלים, אלא בכותל המזרח, מגרש הכדורגל של בני יהודה. באמצע השבוע כשרק משפחתו נוכחת ושחקני קבוצת הילדים.
הוא משחק בכדור, כל כדור הארץ בתוכו, אלוהים לוחש באזניו: ״אתה מושלם״.
יותם מביט באור הכתום של השמש השוקעת ורואה את פני אימו הקורנות כזריחה, הוא לא מניח תפילין, הוא לא זקוק למצוות, הוא חי את התורה של סייג לחכמה שתיקה. בני הנוער מתפללים בשבילו, ששכונת התקווה במלעיל תהפוך לשכונת התקווה במלרע. יותם בועט בכדור, המשפחה מוחאת כפיים, גם שחקני קבוצת הילדים מגישים לו חולצה כתומה, אבל הוא רוצה לתפוס את התרנגול שרץ במגרש שנדמה לו כעפיפון. הוא יודע לכדרר טוב יותר מכל שחקן אחר, הוא לא זקוק למחיאות כפיים אלא לחיבוקים של אימו ואביו. השכנים מהגגות לא מבינים את שם המשחק, בשבילם הוא ילד רגיל ולא ילד בלי גיל, אולי מנבחרת הולנד יגלו אותו כגילוי התפוז מזן השמוטי. אבל בשלכת הכתומה הם לא מבחינים בעומק החומה, הוא לוחץ יד לשחקני קבוצת הילדים, הערב משליך עליו כוכבים. המשפחה בבית, שותה לחיים, אולי הוא רפאל, אולי מיכאל, אולי אוריאל ואולי גבריאל. טעם היין בפיו כנשיקה ראשונה ממלכת כיתה, לרגע הוא פרפר נדיר. עכשיו מדמעות הוריו בוקע שיר הלל ליותם, פנסי הרחוב שומרי החלומות של הלילה, יושבים בכורסאות המתכת הפוכים, ירח נרדם על משמרתו. עכשיו יותם מאזין לשיר של זוהר ארגוב: ״בדד״. הוא לא מבין את המילים אך הצלילים מחוללים בו שאגות של מלמולים!