יום רביעי – פרק 1

הרוח העיפה את שערי וטיפות החלו לרדת. 'גשם' חשבתי כשהרמתי את פני אל עבר השמיים האדירים שהיו מעלי. הבטתי בשמי הזריחה שנראו כמעין צמר גפן מלוכלך שנזרק ע"י ילד קטן. שריקת הרוח הייתה הרעש היחידי ברחובות הריקים וצעדי היוו כסימן החיים המרכזי של השכונה הנטושה. מטר הטיפות הקליל התחזק והפך אל גשם שוצף אבל אני נשארתי במקומי, לא מתלהמת מטיפות המים שכילו אותי, את בגדיי ואת נעליי. תמיד אהבתי את החורף. הגשם הרועש עזר לי לשכוח את מחשבותי הרועשות אף יותר. שפתיים כחולות, שיניים נוקשות, אדי חום ובגדים רטובים. כל אלו לא עצרו אותי מלקפוץ אל תוך השלוליות העמוקות שנוצרו בתחתית הגבעה. אט אט פסק הגשם וכך גם הרצון שלי לרוץ ולקפוץ.

השמש היוקדת כילתה אותי, באמצע השמיים היא עמדה שם, צוחקת, בזה, לועגת לי. מגפיי הצהובים כבר לא מלאו מיי גשם וכך גם שערי התייבש וחזר לתלתליו הרגילים. שוב צעדיי הדהדו בין חלונות הבתים העזובים. השקט הקיף אותי. שיחק איתי. חירפן אותי. כל כך שקט, רק אני פה. תמיד זה היה ככה, כל יום רביעי אחד. שחוזר שוב ושוב ושוב ושוב. תמיד כל כך שקט פה. "שוב פעם אתה" אמרתי ונשכבתי בצל מגלשות הגינה הציבורית 'כן, שוב אני' יכולתי לשמוע את השקט עונה לי בבוז "למה אתה פה? איפה כולם?" שאלתי, עוצמת את עיני ומקשיבה לשקט הרועם 'אני פה, את פה, הנה כולם' הוא ענה ושתק. השניות עברו, הדקות עברו, השעות עברו ודעתי נדדה למקומות רחוקים, רחוקים מכאן, רחוקים מהשקט וממני.

פתחתי את עיני, הבטתי סביב. השמש כבר לא הייתה שם. השקט עדיין שם. הכוכבים היו שם, צובעים את השמיים בכחול כהה ושחור משחור. הם ניצנצו. הכוכבים הגאים, כה רבים, כה יפים, כה רחוקים. שוב צעדי מילאו את הדרכים החרישיות 'הולכת? לאן? הביתה?' שאל השקט "לא" השבתי לו והמשכתי לשוטט בין הפנסים, עמודי האור, שעיטרו את הדרכים המפותלות והסבוכות זו בזו. 'אז לאן?' נדנד השקט "למה? דואג?" האטתי את קצב הלכתי 'לא' הוא אמר ולא חזר. 'יותר מדי אפשרויות' חשבתי כשנעמדתי מול צומת דרכים הומה מכוניות ורמזורים. כשמבעד לכביד הופיע הירוק הקפדתי, למרות השקט, ללכת בצעדים מהירים כדי שלא אצטרך להעביר את רגעיי האחרונים יחד עם פסי הזברה. מבעד לאורות השקטים ישבתי על אחד הספסלים, שותה דברים שאסור, רואה דברים שאסור, שומעת דברים שאסור וחושבת כלום.

'ידיים' אמר השקט "זה בסדר" אמרתי 'ידיים!' הוא השיב "זאת העבודה שלי" חייכתי אליו ומחאתו פסקה, יכולתי להרגיש את הידיים הקרות נוגעות בי, יכולתי להרגיש את העיניים מסתכלות עלי, יכולתי להרגיש דברים אסורים בתוכי, יכולתי. 'גשם' השקט התחנן "נכון. איך ידעת?" שאלתי בקול חלש, טורפת במהירות את פיסת האוכל שנזרקה עלי 'גשם! גשם!' השקט נשבר "תפסיק!" צרחתי אליו בפה מלא חרטות ריקות 'לא' הוא אמר "תעזוב אותי" אמרתי בקול שבור "בבקשה" התחננתי.

חושך, כמה נחמד. השקט כבר לא פה. הידיים לא פה. המכוניות עזבו מזמן. רק אני והשקט נותרנו בגינה הציבורית. תמיד אהבתי את החושך. חייכתי לעצמי ורוקנתי את מחשבותיי.
כשפקחתי את עיני שוב פעם זה היה. זריחה לבנבנה, רוח צוננת, שקט רועם, צעדים חרישיים ויום רביעי אחד.
השקט תמיד ליווה אותי. הוא הוליך אותי בדרכים, הפגיש אותי עם אנשים, הראה לי כוכבים, ליווה אותי ממש כל החיים. אני תמיד אזכור לו את הרגעים האחרונים, הרגעים האחרונים של יום רביעי האחד הזה שחזר שוב ושוב ושוב.