יום מר מתוק למרק אפונה

לפני שנים רבות בצעירותי, כאשר עדיין הייתי צובעת את שיערי לבלונד ותמימותי דלקה בקצוות השיערות, עברתי לעיר הגדולה עם חלומות ושאיפות.
ישנם ארבעה דברים שתמיד אזכור מאותה תקופה: דירת המטר על מטר שלי אשר חלקתי עם אלביס העכבר הלא כל כך ידידותי, את כאבי הגב מימי המלצרות בדיינר של טוני, את סאם ואת אלי הרוכלת.
כול בוקר, הייתי עוזבת את אלביס לבד בבית עם פירורי המנה החמה והלחם העבש בכדי ללכת לדיינר, לרוב לכפולות. אוזניות לאוזניי לעיתים, לעיתים גם תיק, אך תמיד עם סינר ועט. כול בוקר עברתי לצד הקרטון של אלי הרוכלת. הבחורה תמיד נדמיתה בעיניי כמעוררת בחילה: שיער אפרפר ופרוע, שאריות מזון מרקיב בקצוותיהן, אסוף על ידי מטפחת לבנה המקושטת באיורי פרחים. שמלתה, גם היא לבנה עם פרחים, הייתה מרוחה במעין רוטב עגבניות או קיא או משהו לא מזוהה בעליל אשר יראתי לדעת מהו מקורו. רגליה היו תמיד יחפות ושחורות מהמדרכה. למרות זאת, תמיד הסבתי את פניה ונופפתי לה לשלום, וזו החזירה לי בחיוך עם מעט שיניים צהובות, תמיד מפצירה בי לבוא ולשבת עמה שתקרא לי בקלפים או בידי ותחשוף בפניי את סודות העתיד. "אם תדעי, לא תיפגעי", היא תמיד אמרה, "אם תדעי, תישמרי". אך אני לא האמנתי להבלים שכאלה ולא באמת רציתי לשבת עם אלי הרוכלת המצחינה והזקנה. מיהרתי לבנות את חיי, לעבוד, לחסוך, לפרנס ולצמוח לעתיד בהיר יותר משיניה, אז לא נשארתי. רצתי.

בדיינר היו תמיד הרבה אנשים. ייתכן משום שאצלנו הריפילים לקפה וסירופ מייפל זרמו בכזו חופשיות או אולי כי הבנות עשו את אותו הדבר עם חצאיות עד חצי המותן וחיוכים מכאן ועד לקאבו. למרות העבודה הקשה, התפיחות הלא נאותות על התחת והעומס על הרגליים, תמיד זכרתי את האופטימיות אשר התלוותה אליי באותם הימים; את האושר, חוסר הפחד. אלה הדברים שאתה מאבד עם השנים ככל שאתה מתבגר; הם פשוט מתעופפים להם ברוח כמו עפיפונו של ילד קטן. לעיתים נתקעים הם בעמוד חשמל ונשרפים כליל ולעיתים נותרים הם באוויר, מחכים לרגע בו יצליחו להוריד אותם שוב לקרקע. במקרה שלי כרגע הם היו בידיי וחשתי כי הניווט הינו נכון, הרוח טובה, השמיים בהירים ואפילו בהם לא שורטט גבול.

משהייתי מסיימת את עבודתי, לרוב הייתי חוזרת לביתי. אך פעמיים שלוש בשבוע, לפעמים ארבע אם היינו מצליחים, הייתי רואה את אהוב לבי. לאהוב קראו סאם. פשוט סאם, בלי שם משפחה. סאם היה בחור מיוחד: סאם היה גבר גבר שאיתי היה נפתח. סאם היה חזק ורכב על ג'יפ גדול ושחור ולבש את הבגדים הזרוקים שלו. אבל לסאם הייתה נפש מיוחדת, הייתה לו השקפה מיוחדת ומסקרנת על העולם, היה לו חיוך שגרם לי להיות מאושרת, הייתה לו נשיקה שהייתה גורמת לי לעוף באוויר והיו לנו שיחות שגרמו לי למצוא משמעות בחיים. סאם היה חייל בצבא, אך בזמן שהכרתי אותו הוא היה בפגרה של חצי שנה בכדי להחלים מפציעה בשטח. בזמן הזה, הוא עבד בבנייה. בזמן הזה, התאהבתי בו. בזמן הזה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. בזמן הזה, הייתי מאושרת ולא חיפשתי עוד משהו מעבר לכך. כשהייתי עם סאם, הייתי מאושרת ויותר מזה לא הייתי צריכה.

בימים בהם סאם לא יכול היה להגיע ולסחוף אותי לאיזו מסעדה, סרט שבו לא נצפה, לחדרו או לכוכבים, הייתי מדדה לביתי הקט ולאלביס הענק. גם בלילות הייתי פוגשת באלי: לעיתים הייתה היא ישנה על הקרטון שלה בשקט, נחירות ומלמולים קלים מעט נפלטים מגרונה. לעיתים הייתה היא עדיין ערה, מנופפת לי לשלום ומאחלת לי לילה טוב, בריאות וחיים של שגשוג. הייתי מחייכת לאות תודה ומאצה מעט את הליכתי, מספיק מהר כדי להתרחק, אך לאט מדי מכדי שתחשוב שזה בגללה.
בלילות בהם מצאתי עצמי לבד, ללא חברה או סאם, הייתי מהרהרת בחיי ילדותי טרם העיר, הייתי תוהה מתי אחסוך דיי כסף כדי להגשים את כול חלומותיי ולעיתים, רק לעיתים, היו מחשבותיי גם נודדות לחייה של אלי. ידעתי כי הבחורה התפרנסה מקריאה בקלפים ועוד שטויות מיסטיות כאלה. ידעתי כי מגוריה הם לידי על אותו קרטון (האמת שלא ראיתי אותה קמה ממנו מעולם עד אז. לא חשבתי שהיא רוצה או יכולה בעצם) וידעתי כי היא אישה חביבה אשר הזכירה לי באופיה את האימא הקצת זקנה שמעולם לא הייתה לי. תהיתי מדוע מצאה את מקומה דווקא לצד ביתי, לעיתים תהיתי מדוע אינה מנסה למצוא עבודה קצת יותר מכובדת או לפחות להחליף שמלה. לפעמים תהיתי מדוע היא פשוט לא קמה והולכת, לא הייתה לי תשובה לשאלות אלה, האמת היא שהן לא סיקרנו אותי מספיק כדי לברר, אז פשוט הייתי הולכת לישון, מצפה למחר ולבאות.

לילות מועטים של גשם חוויתי באותה תקופה של בלונד, לכן עד היום את כולם אני זוכרת. המיוחד ביותר היה לילה אחד בו חזרתי מהדיינר הביתה בגשם. היה זה יום חשוך ורטוב במיוחד. הדרך הייתה מיימית וקפואה ואני מיהרתי למטר על מטר שלי ולשמיכת המילימטר על מילימטר שחיכתה לי שם.
בעודי רצה בגשם, כמעט ונתקלתי במשהו בלי לשים לב. הייתה זו אלי הרוכלת. מעל לה היה גגון צר מאוד וזו הייתה חצי רטובה כעת, עדיין אותה שמלה, עדיין אותה מטפחת.
"אלי", אמרתי, "לכי תתחבאי מהגשם!", הוראתי. אך הפעם אלי לא חייכה, אלי לא אמרה מילה. היא פשוט נראתה נטועה באדמה, לא מוכנה לזוז, לא מוכנה למצוא מחסה מהמבול.
מבולבלת, תהיתי מה אוכל לעשות. הריי לא יכולתי להשאיר אותה ככה בגשם.
"הנה", הושטתי לעברה את המיטרייה שלי, "קחי. אני לא אכריח אותך לקום אם את לא רוצה, אבל לפחות תנסי לעמוד במבול".
היא הביטה לעברי בעיניים זורחות. היא נטלה את המיטרייה בידיים רועדות, עדיין לא אומרת דבר, רק חיוך אסיר תודה לשפתיה הישישות והיבשות.

באותו לילה אני זוכרת כי תהיתי מדוע אלי מינעה לקום ולהתחבא מהגשם. הנחתי שאולי זהו סוג של מקלחת עבורה או שאולי היא פשוט עייפה מהכול. תהיתי אם אולי יש לה בעיה ברגליים, אך התקשיתי להאמין בדבר משום שראיתי אותה מחליפה תנוחות ישיבה.
"יש אנשים שפשוט לא רוצים לעזור לעצמם", חשבתי, "לא רוצים להתקדם". נאיביות.

היה זה לילה חורפי וגשום כאשר סאם בא לאסוף אותי בג'יפ השחור שלו. רצתי עם הסוודר הדק והסגלגל שלי בידיי מנסה למצוא מחסה מהקור והגשם. נכנסתי למכוניתו קפוצה ומסונוורת מהאורות. בתחילה לא ראיתי את פניו, אך משראיתי אותן, נדלקו פניי. הוא חייך אליי ונשק לי ברוך, נשיקה של תעופה, נשיקה מיוחדת.
"מה את רוצה לעשות?", שאל בעיניים מהורהרות.
"אולי נלך לאיזו בירה בעיר?", שאלתי, "הרבה זמן לא שתינו".
"יאללה", הוא חייך ונסענו. במהלך כול הדרך, אני זוכרת שהקפדתי לפרט לסאם, כמו תמיד, את כול הדברים המצחיקים, המבישים והמגוכחים אשר עברו עליי בדיינר באותם יומיים. לרוב, היה הוא מקשיב בהנהון או זורק איזו הערה מתחכמת. אך היום לא היה כזה. היו הוא היה… שונה. מרוחק. לא דאגתי שסאם היה אדיש. סאם היה בחור מרוחק, זאת כולם ידעו וחוץ מזה, לרוב ידעתי כי הדבר נבע משום שיש לו משהו שהוא רוצה לדבר איתי עליו ושמחתי על כך תמיד, על העובדה שתמיד ניסה להסיר עוד חומה בפניי.
הגענו ל"פאב של איימי" בערך בשעה אחת עשרה בלילה. הוא הזמין חצי פאולנר, אני הזמנתי חצי גינס. הבירות הגיעו, הגיע גם אוכל ואני עדיין המשכתי לברבר על דה ועל הא, חצי מודעת כי אין סאם באמת שם תשומת לב לסיפוריי או לשנינות בה הם מסופרים. מחכה.
לאחר בערך כעשרים דקות של חפירה, כשכמעט הגעתי כבר לסין, סוף כל סוף סאם אמר, "ג'ני, האמת גם יש משהו שאני רציתי לדבר איך עליו". אחזתי בידו, מחכה לאיזו פריקה או סיפור או סוד חדש, כשלפתע המילים יצאו מפיו, "אני לא חושב שאני אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי". הנשימה נעתקה ממני, הלב נעקר ממני, לא האמנתי למשמע אוזניי, לא האמנתי עוד לדבר.

הכול היה חשוך לאחר מכן. אני לא זוכרת מה קרה בעצם. אינני זוכרת מה הוא אמר, אינני זוכרת מה בדיוק עשיתי או כיצד מצאתי עצמי רצה ברחוב באמצע הגשם השוטף ללא מיטרייה וגם ללא הסוודר, שכן שכחתי אותו ב"פאב של איימי". פשוט רצתי משם. רצתי. רצתי. רצתי. לא באמת ידעתי לאן רגליי לוקחות אותי עד שהגעתי לשם, לדיינר. חשבתי אולי למצוא שם פנים מוכרות, חברה או אוזן קשבת, משהו. אך השעה הייתה מאוחרת מדי והדיינר היה סגור. כול שמצאתי שם הייתה חשכה ותחושת ניכור, אז המשכתי לרוץ. המשכתי. המשכתי עד שכמעט והגעתי הביתה. לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות בבית. לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות. באותו רגע, רק הדמעות הביעו היגיון, רק החושך רק הכאב. לא ידעתי דבר מלבד הכאב, לא ידעתי דבר על דבר ועל חצי דבר, אז רק רצתי. רצתי כל כף מהר בחשכה שלא נגמרת, הדמעות מטשטשות עולם אפור, מעוות וקר עד שלא ראיתי, לא שמתי לב לגוש בדרך בו נתקלתי. נפילה.

כשהתעוררתי, מצאתי עצמי בביתי. אורות קטנים של מספר נרות פה ושם. כנראה הפסקת חשמל. התרוממתי במהירות, כאב חד בראשי, מפיל אותי מעט, אך לא יותר מדי.
"איך הגעתי לכאן?", שאלתי את עצמי. ואז הרחתי את זה: אוכל. לא סתם אוכל. אוכל של בית. מרק של בית.
התרוממתי, באיטיות הפעם, מהלכת את הצעד וחצי למטבח / סלון / כניסה לשירותים שלי.
"הא?", שאלתי בחוסר אמונה. הייתי בטוחה שהזיתי כאשר הבחנתי בה מעל הכיריים. הייתה זו לא אחרת מאלי הרוכלת, מבשלת מרק מעל הכיריים שלי.
"בוקר טוב, ילדה", היא אמרה לי בחיוך.
"מה? מה?", שאלתי בחוסר הבנה.
"את לא זוכרת, מתוקה. את נפלת. לא סתם נפלת, נפלת עליי! עם הגשם על המיטרייה שלך ועליי!", היא צחקה צחוק זקן במיוחד, "ניסיתי להעיר אותך, אבל את היית ממוטטת. אז הרמתי אותך לפה", היא אמרה.
"הא?", שאלתי שוב בחוסר הבנה. " למה?".
"מה זאת אומרת למה, מתוקה?", שאלה.
"למה שתעשי את זה בשבילי? ועוד תכיני לי מרק", גיחכתי ביני לבין עצמי.
"ילדה, את עברת לפה לפני מה?! שנתיים בערך? פחות?!", היא וידאה. הנהנתי לחיוב. "אני גרה ברחוב הזה מעל 40 שנה! עוד כשכולם הכירו את כולם!", היא הצהירה בגאווה. "ראיתי הרבה אנשים בחיי: חלקם הלכו ובאו. חלקם באו ונשארו והרוב באו והלכו בסופו של דבר. עם זאת, מעטים מהם אמרו לי שלום, מעטים מהם הסתכלו עליי בעין ישרה ואף אחד מהם לא עזר לי ביום של גשום, גם הקבועים", היא סיפרה. "את עשית משהו טוב לזקנה נודדת כמוני, אז אמרתי שאם את צריכה עזרה, אז אין סיבה שלא אעזור לך עכשיו", הסבירה. "המרק?! המרק זה כי אני רעבה ויש לך אוכל. את יכולה לאכול ממנו אם תרצי, זה המתכון המיוחד שלי".
לא באמת הבנתי מה קורה. הכול נראה לי מאוד מוזר ולא הגיוני. אך זה באמת נראה יום טוב לקערת מרק אפונה, כך הסתבר, שכן שימורי אפונה הם כול שהיה לי בסגנון. אז ישבתי לצד אלי הרוכלת וסעדתי עמה את מרק האפונה, מנסה לא לחשוב על סאם, אך לא עוד אופטימית. מנסה לא לבכות, חשה כי העפיפון שלי מצא את חוט החשמל שלו.

אני מסתכלת על אותה תקופה וחושבת אודות כול אשר השתנה בעיר שלי מאז אותו יום. הפסקתי לצבוע לבלונד, הפסקתי לרדוף אחרי עפיפונים ברוח, אך נשארתי עם אלי.