יום הולדת.

הוא הבטיח שיחזור. 
הוא הלך, אבל הבטיח שיחזור. 
ארז את עצמו ואת חפציו המועטים ועזב, אבל נשבע שיבוא שוב עכשיו. 
הוא אמר שהוא יעדר לשנה. 
רק לשנה תמימה. פרק זמן שנשמע כל כך מועט. אך זוחל באיטיות, שובר שיניים כמעט. 
לא הסביר הרבה, רק אמר לי לחכות. כך ידעתי שבוודאות הוא יחזור, 
כי הוא לא ייתן לפתח לשווא ציפיות. 
הוא הבטיח שישתנה. 
שיחזור כמו חדש. 
״רוצה אותך כמו שאתה עכשיו״ מלמלתי, אך זה לא עזר. 
הוא הבטיח שיחזור. 
והנה אני יושבת. 
״שנה שלמה עברה״, בהתרגשות אני חושבת. 
מתמקמת מול הדלת, לובשת את השמלה שהוא הכי אוהב. 
מעלה חיוך על פניי, חיוך גדול – אחד כזה שהוא מכל הלב. 

מסתכלת בשעון, והחיוך מעט נמחק,
כי היום כמעט עבר, והאודם כמעה נשחק. 

הוא הבטיח שיחזור. 
אבל עבר כבר שבוע. 
אני יושבת מול הדלת, והעולם סביבי קצת קרוע. 

אני מכירה בעובדה שהוא כבר וויתר. 
ואני הורדתי את כתר הפרחים. לא רוצה לחכות יותר.