יום גשום – פרק שני

כתיבה תמיד הייתה המפלט שלי, אלפי מילים נשפכו מתוכי בחלוף השנים, רובן בצורת מכתב שמעולם נשלח, רובן אליה. כשהכרתי את איילה פסקתי מלכתוב, השגרה עטפה אותנו בנעימות ומילאה את ימי בזוגיות שלראשונה הרגשתי בה נוח. במשך השנים הרגשתי כיצד איילה מאזנת אותי, איך היא עוזרת לי להרפות מהמחשבות האינסופיות על אדם שאינו עונה לי עוד, איך היא יודעת, ללא מילים, להרגיע את החרדות שלי, להשקיט קצת את המחשבות שמאיימות לכלות אותי. רק כשחזרתי כמה שבועות קודם לכן לבית הורי לפנות מגירות ישנות ונתקלתי בקופסת הנעליים הקטנה, המרופטת, מצהיבה משנים של התעלמות, דחוקה עמוק בתוך ארון הבגדים ומחביאה בתוכה מכתבים ישנים, קטעי שירים והתכתבויות רבות מידי, הבנתי כמה הצורך הזה עוד קיים בי. את עיני תפס קלסר גדול וצבעוני, קלסר שלתוכו הודפס ותויק באופן כמעט טורדני היומן הראשון שלי, מתאר לפרטי פרטים את רגעי ההבנה הראשונים, את הסיפור שלי, שלנו.

את היומן שלי פתחה השורה "הנה אני מתחילה" מחווה לספר שגרם לי להבין, קראתי את השורות הכואבות ההן נזכרת בריבי ומיכאלה, ברוני ובי, בי יושבת על המיטה שלי בחדר, קוראת את על הרגע שבו ריבי מבינה שהיא מאוהבת במיכאלה, מבינה שאני מאוהבת ברוני. אני זוכרת את הכאב שחשתי באותו הרגע, את הבלבול, דמעות הציפו אותי, לא ידעתי כיצד להכיל את כל זה, מה הלאה, מה עכשיו. במקביל הכול פתאום התבהר, לכל מה שהרגשתי עד אותו רגע נהיה שם, לגעגועים העזים אליה עד כאב שהיה פיזי כמעט, המחשבות הבלתי פוסקות, הקנאה, פתאום ניתן היה לאגד את הכול במילה אחת, "התאהבות". מעולם לא חשבתי על עצמי עם נשים עד אותו הרגע, הייתי ילדה, ואף נאיבית למדי, ילדה שמפחדת מהגוף של עצמה, שחינכו אותה שלמיניות יש מקום רק בתוך זוגיות של גבר ואישה. אני זוכרת את מיליוני המחשבות שהציפו אותי באותם רגעים, מה המשמעות של כל זה, מה יהיה הלאה, האם תמיד אמשך לנשים, אולי אני גם וגם, ומה ההורים יגידו, מה הסביבה תגיד, מה רוני תגיד. מה רוני תגיד? המחשבה הזאת הטרידה יותר מהשאר. אני אאבד אותה, חשבתי, מה היא אמורה לעשות עם הרגשות הלא ברורים האלה שלי, למה זה קרה דווקא לי, לנו.

את הספר קראתי בנשימה אחת, באישון הלילה, אולי מתוך ניסיון להבין את עצמי יותר טוב, להבין איך לנהוג עכשיו. למחרת, מצוידת בבלבול החדש שרכשתי, נסענו לטיול השנתי למדבר יהודה. הדרך הייתה ארוכה, היא ישבה לידי חולקת איתי אוזניה אחת, מחליפה בין השירים, מניחה עלי את רגליה הקצרות בהיסח דעת, מידי פעם מעירה דבר מה אך בעיקר שקועה בירוק היפה של חיפה מתחלף לו בנוף המדברי בדרכנו לאילת. שקעתי במושב שלידה, טובעת במחשבותיי, מרגישה פתאום את המגע שלה קרוב מידי, בעל משמעות רבה מידי, היא הניחה עלי את ראשה, כמו שהייתה עושה לא פעם בימים ההם ואני לא זזתי, שומעת רק את פעימות ליבי, מפחדת לאבד את הרגע.

הדרך לשם מילאה אותי בתחושת זרות, הנערים דיברו בקולי קולות, שרו שירים וצחוקם המתגלגל מילא את רחבי האוטובוס הקטן שהתנדנד לאיטו בכביש המתעקל, באותם רגעים ידעתי שהשוני שלי רק הולך להתעצם, שלמופנמות הטבועה בי התווסף זה עתה עוד סוד שאין ממנו מפלט ושהאדם היחיד שיכולתי לספר לו, לבטוח בו, היה גם האדם היחיד לו לא יכולתי לספר.

"רוני," נערה עם זנב סוס לבן וצחור העונה לשם אורית עוררה אותנו "שמעת שחגי מתכנן ערב פרטי בחדר שלו באכסניה?" "לא, מי יהיה שם?" שאלה רוני, מנסה להסתיר את ההתלהבות שלה, באותם ימים חגי היה מוקד העניין המרכזי שלה. "כל החבורה של אריאל" דנה ענתה והסתובבה אלינו בחיוך ענקי וצחור, "תוכלי סוף סוף לדבר איתו קצת ביחידות" רוני חייכה, הרגשתי איך ההתרגשות גואה בה והעצב התפשט בתוכי. רוני תמיד היתה ילדה אהובה, מוקפת בחברים רבים, גם בתור נערה היא תמיד ידעה לעורר באדם אחר את ההרגשה שהיא מקשיבה אך ורק לו בתשומת הלב המלאה לה הוא ראוי. התכונה הזאת תמיד הדהימה אותי, לפעמים אני תוהה אם זה מה שמבלבל אותי כבר חמש עשרה שנה.

***********

עד שהגענו לאכסניה החושך כבר ירד, בלי אף מנורת רחוב שתפריע, הכוכבים מילאו את הלילה והאירו עלינו מלמעלה באור עדין ודקיק כמו שברי פנסים. גררנו אחרינו את המזוודות הכבדות אל תוך מקבצי החדרים שהיו פזורים ברחבי הקיבוץ. הבנות החלו להתארגן לערב הסוער שלפנינו, רבות קלות על התור למקלחות, דנות בקולי קולות על סוגי האיפור הזמינים לרשותינו, מחליטות על תלבושות, בונות תסרוקות, חולמות על העתיד לקרות. ההתרגשות של רוני מהפגישה הקרבה עם חגי מלאה אותי בתחושה כבדה של חוסר אונים. עצב שונה השתלט עלי, עמוק יותר, עצב שהכיל בתוכו ייאוש שטרם הכרתי, בדידות של אדם שהשוני בו הפך בין לילה לעובדה מוגמרת. הרגשתי איך האדמה מתחתי מתערערת, איך הסדקים בה נפרעים ומאיימים לבלוע אותי אל קרבם. רגליי מחו כנגד הצורך לבלות את הערב במחציתו של חגי ובלי משים מצאתי את עצמי רצה, בורחת אל תוך החשכה. שביל אפר נגלה לפני והוביל אותי פנימה אל עבר האפלה, שירים רבים עוד אכתוב על הרגע הזה, על הבחירה שלי בחיים כשהתבוננתי אל תוך התהום שנפערה בקצה השביל, כשתהיתי אם עלי להתמסר לה, להתאחד איתה.

חזרתי בראש מורכן, הישר לתוך צעקותיה של רוני. היא לא הלכה איתן לחגי אלא בילתה את הערב בלחפש אותי. היא כעסה, דאגה, בעיקר לא הבינה ואני סירבתי להסביר. התבוננתי בה, דמעות זולגות על לחיי, תחושת חמימות אנוכית מילאה אותי, מרככת קצת את תחושת הבדידות. לבסוף היא ויתרה, דחפה אותי להתקלח וגררה אותי לאותו ערב ממנו ניסיתי לברוח. ישבתי שם עטופה בשתיקה שלי, לא מצליחה לחבר מילים לכדי לשיחה, צלילים לכדי משפט. פתאום הרגשתי אותה מושכת אותי אליה, מקרבת, היא תמיד הייתה מנחמת אותי במגע שלה. היא עדיין לא הבינה מה קרה אך החליטה לדחות את החקירה למועד מאוחר יותר. אני זוכרת איך ישבתי בין רגליה, ידה מלטפת את שיערי, מביטה בה מלמטה ואותה אומרת לי כמה אני יפה בעיניה, איך העיניים שלי כובשות אותה.