יום גשום – פרק שמיני

המשכנו להיפגש כרגיל, מעשנות בשתיקה במחבוא הקטן שלנו מאחורי החצר, מבלות יחד כל רגע פנוי, כל הפסקה, נלחמות בחומה החדשה שבנינו, מנסות לא לתת לה להרחיק. איך ממשיכים מכאן שאלתי את עצמי שוב ושוב, לאן. הימים היו ימי הקלה וחוסר אונים, ימי מבוכה, שתיקה ושאלות. ימים שאין בהם איך לברוח מהמציאות שהכתה בנו, שטלטלה את כל מה שחשבנו שהיינו, שהפכה הכול.

היא רצתה שאני אספר לה יותר, שאשתף אותה בכל מה שלא יכולתי. היא כאבה לי אבל גם הייתה המפלט שלי, האדם היחיד עליו סמכתי ולכן כשהיא הציעה שנבלה את יומנו הפנוי יחד לא רק שלא סירבתי אלא חיכיתי לו בצפייה, והנה, אחרי חמש שעות שינה שלמות הייתי כבר בדרכי אליה, שמה מהדהד בי, פועם בתוכי עם כל צעד. הציפייה והפחד התרכזו לאותו מקום קטן ומוסתר בתוכי, לא שציפיתי למשהו, ישר התנערתי מהמחשבה המגוחכת שהיא תרצה משהו מעבר, אך למרות אותו סירוב נחרץ שחוויתי אך שבוע טרם לכך, מוחי עדיין הסתחרר מהמחשבה שיש בנינו יותר מהנראה לעין.

נכנסתי לבית בשקט ועליתי לקומה השלישית, מנסה להחריש את צעדיי, היא שכבה במיטה שנפתחה במיוחד לכבודי, ספק ישנה ספק מסתתרת ולידה פתק שציווה עלי להיכנס למיטה ולא לתת לה להמשיך לישון לנצח. נשכבתי מולה, מריחה את הניחוח המוכר, הממכר, של תלתליה, נזהרת שלא להתקרב מידי, שלא להבהיל. הבטתי בה, עיניה היו עצומות ונשימותיה עמוקות, מבטיחות שינה. נלחמתי בצורך העז להזיז תלתל סורר מפניה, בצורך להתכרבל בחיקה, להרגיש את חום גופה. היא פתחה עין אחת, הציצה עלי ושלחה היי עדין ומובך מבין השמיכות, חייכתי אליה, והיד נשלחה אוטומטית לאותו תלתל, היא לא זזה, מביטה בי במבט עמוק, חודר, כמו מקלפת מתוכי את שכבות החרדה, מאפשרת. היא נעה לעברי, מתקרבת מעט, מצמצמת את המרחק הצר גם כך בנינו, לא נוגעת. שכבנו קרובות מידי זמן רב מידי והשתיקה הדהדה מעלינו, לא מתקרבות ולא מתרחקות, רק מביטות זו בזו, ממתינות. התחפרתי בשמיכה, מנסה לברוח מהמבט שלה, מהשקט שבנינו, אך פתאום הרגשתי יד מקלפת מעלי את השמיכה, חושפת אותי, לא נותנת לעיניים מלאות הדמעות שלי לברוח. היא ניגבה אותן בתנועה עדינה והיד המשיכה להתחפר עמוק לתוכי, מחפשת. אצבעותיה פגשו באצבעותיי, נאחזות בהן כמו היו העוגן היחיד שלה בתוך הסיטואציה. מבטה התחלף, שקע, היא הביטה בי דוממת, עצובה. לא התאפקתי ושאלתי על מה היא חושבת. היא שתקה. "רוני…" לחשתי "דברי איתי…" היא הסיטה את מבטה "אני מצטערת אבל אני בחיים לא אגיד לך ואני לא רוצה סתם להמציא משהו" היא התרוממה בפתאומיות, משאירה אותי מופתעת במיטתה, בוהה בה. "יש לנו יום כיף לפנינו, ארגנתי לנו ארוחת בוקר של אלופים, בואי" היא יצאה מהחדר באותה פתאומיות, באותה נחישות אופיינית, לא מביטה לאחור. לקח לי כמה דקות לאסוף את איברי המומסים, לחבר אותם חזרה לגוף מתפקד אחד וללכת אחריה.

את הבוקר העברנו בנעימות, מרכלות על המי ומי של השכבה, כל המי שלא עניינו אותי אפילו לא טיפה, דנו בענייני היומיום הלא מרגש שלנו, בשיעורים, במורים, בבגרויות הקרבות. כמה מילים, חשבתי, כמה מילים ריקות וחסרות משמעות היא תשפוך עלי רק כדי להסיח את דעתי ולו לרגע. כמה מאמץ, כמה היסוס, כמה פחד. השעות חלפו ושכחנו את עצמנו, החומה בינינו התפוררה כמו הייתה עשויה חול ומצאנו את עצמנו על הספה, רגליה מושענות על ירכיי עם כל כובד משקלן הנעים. "ספרי לי" היא ביקשה "ספרי לי על כל מה שחווית בתקופה האחרונה, אני מרגישה שלא הייתי חלק מחייך" ואני סיפרתי, סיפרתי על האנשים שהכרתי, על היומן שפתחתי, על הזמרת שמצאתי אז שעוד תלווה אותי שנים ארוכות ואף תשיר בחתונה שלי. ספרתי ושפכתי ומשכתי אותה אל תוך העולם החדש והסודי שלי, אל תוך הארון הקטן שלי.

פעמון הדלת צלצל והיא קמה לפתוח "שיעור פרטי במתמטיקה" היא הכריזה והשאירה אותי בסלון לשעה שהרגישה כמו נצח, מהרהרת ביום החולף. בתום השעה שמעתי את קולה קורא לי מלמעלה, טיפסתי לאט, כמו חוששת לחזור לזירת הפשע. היא פרסה את המיטה, רק אחת הפעם, מתרצת את העניין ברצון שלה לנמנם אחרי השיעור המתיש. נשכבתי לצידה מנסה לשמור על מרווח בטחון אבל היא קירבה אותי אליה, מתכרבלת לתוכי, מנסה לחדור את העור שלי, לגעת עם גופה באיברי הפנימיים, שקעתי, מתמוססת בתוכה שוב, לא מסוגלת לזוז, לנשום, כל תעצומות נפשי כוונו לניסיון לא לנשק אותה, כל תא בגופה שנגע בעורי הרגיש כמו סכין חדה שפילחה אותו חודרת לתוכו ומעוותת, הכאב היה ממשי אך מלא ברוך ומתיקות, מלא בתשוקה, כאב שלא ניתן לסרב לו. "או מיי גד, הלב שלך" היא פתאום אמרה, שומעת את פעימות ליבי הדוהר. נבוכה זזתי ממנה ושמתי שמיכה בנינו. "את לחוצה ממני…?" היא שאלה, לא הצלחתי להחליט האם התמימות בקולה אמיתית "לחוצה? לא, זה לא בדיוק לחץ…" עניתי, מבלבלת את עצמי ואותה. "אני מצטערת…" התיישבתי במיטה "סיפרתי לך מה אני מרגישה.." עיניה התמלאו דמעות שוב. הרגשתי רע. מבולבלת. אבודה. הטלפון צלצל. אימא כבר הייתה למטה, מחכה לקחת אותי חזרה הביתה.