יום גשום – פרק רביעי

הבוקר, לצערי הרב, הופיע והתעוררתי ישירות לתוך מבטה המבולבל ורווי השאלות של רוני.

"למה?" היא שאלה, לא מאפשרת לי אפילו לפקוח את עיני "את מוכנה להסביר לי למה הכנסת את עצמך לתוך סיטואציה כזאת? הלכתי לעשרים דקות, אני חוזרת והאידיוט הזה מרוח עלייך" שתקתי. נבוכה. עצובה. "ואם לא הייתי באה בזמן?" היא המשיכה "מה היה קורה אז? ואם לא הייתי שולפת אותך משם? למה? למה שתעשי את זה? תסבירי לי, באמת, אני רוצה להבין. אני רוצה להבין ואני לא מצליחה. את מרוחקת, מסוגרת, את מתנשקת עם בנים אקראים במסיבות. למה? זו לא את, אנה, זו פשוט לא את".

"מה השעה? אולי כדאי לקום להתארגן?" ניסיתי לברוח מהחקירה, רוני שלחה בי מבט נוזף שלא הותיר לי ברירה "סליחה…" לחשתי.

"רצית להתנשק איתו? באמת רצית את זה?" היא לחצה.

"לא."

"דברי איתי, אני מתחננת, תסבירי לי, אני לא יכולה ככה, אני מתוסכלת, אני רוצה להבין, מה שזה לא יהיה, אני רוצה לדעת, תפסיקי לברוח ממני, אני פה, אני לצידך, דברי איתי".

כל כך רציתי לשתף אותה באותם רגעים בכל הפרפרים שהיא מעוררת בי, במשמעות של המבט שלה עבורי, במשמעות של כל המגע. רציתי להסביר לה שהיא שינתה בי הכול, היא הסיבה לכל הטוב והרע שיש לעולם הזה להציע, היא הדבר הכי חשוב בו, אבל המילים, המילים נתקעו בדרכן אליה, חומת הפחד שלי עצרה בעדן. חומת ה-היא תיבהל, היא תתרחק, היא תעזוב אותי. במקום, דמעות זלגו על לחיי, מצליחות לחמוק החוצה, מושכות אחריהן שלל רגשות בלתי פתורים. מעולם לא בכיתי לידה לפני אותו בוקר והיא תמיד העירה לי על זה, תמיד טענה שאני מנסה להקליל סיטואציות קשות במקום להתמודד איתן. היא התקרבה אלי בזהירות, מנסה שלא להבריח את הפתיחות היחסית שהפגנתי ויד מנחמת הונחה על ידי כמו אומרת שיש לה את כל הזמן שבעולם להמתין גם למילים.

"אני חושבת שאני בקטע של בנות" לחשתי מבין הדמעות. מנסה שלא להביט עליה. מפחדת מהתגובה שלה.

"זהו? זה הסוד הנורא? אני לא חושבת שיש בת בעולם הזה שלא חשבה איך זה להיות עם בת אחרת. אנחנו בנות שש עשרה אנה! כל החיים לפנייך להבין למי את נמשכת, ואם זה יהיה לבנות אז מה? ואולי זה רק שלב שיחלוף? זה הזמן שלך לתהות ולהתנסות! חשבת שזה מה שיבריח אותי? אז ממש לא. אני פה, תמיד".

חייכתי חיוך קלוש, הייתה בזה חצי נחמה, חלק מהדרך הייתה מאחורי. חשתי הקלה מסוימת ובו בעת הבנתי שהרגע שאני אצטרך להתמודד עם הרגשות שלי אליה רק הולך ומתקרב.

"דוקטורה" קול מרוחק החזיר אותי לאט למציאות "דוקטורה, את שומעת שנייה?" אח גבוה, רזה וממושקף עמד בכניסה לאחד החדרים וניסה לעורר את תשומת ליבי, עצרתי את הדהירה שלי והסתכלתי עליו, מעט לא מאופסת, עדיין שקועה במחשבותיי "המשפחה של אורנה דהן מחדר שש רוצים לדבר איתך" הוא אמר במבטא ערבי עדין, כמעט בלתי ניתן לגילוי, "תוכלי לגשת אליהם? הבעל בחרדה עצומה" הנהנתי ודכדוך השתלט עלי, בכל ליבי רציתי להתחמק ממשפחת דהן, לברוח מהשיחה הצפויה, מהבשורות הרעות שעלי לבשר, הגידול של אורנה דהן חזר וכעת אין עוד מה לעשות.