טעיתי, לא הייתי אני

"את כל העולם את גילית ולקחת לי
איתך
ומי זה שעכשיו נוגע בך
אני מקווה שהוא מאושר שיש לו אותך
לא מכאיב לך
בך לא פוגע
הייתי כזה אם הייתי יודע."
__________________________________________________

עמדת מולי, בוכיה. עיני השקד הגדולות שלך אדומות ונפוחות.

עמדת מולי ובעינייך אכזבה.

רציתי להסביר לך כמה את יקרה לי, רציתי לצעוק לך שלא הבנת אותי נכון, רציתי להתנצל ואז לחבק אותך, כמה רציתי לשאוף שוב את הריח המתוק והמוכר שלך.

עמדנו כך שנינו, בין סלון למטבח, שותקים.

הסתכלת עליי ובכאב לחשת שנמאס לך להפגע, שאת בחורה שמחה ושאין סיבה שתבכי בגלל גבר. רציתי לתקן אותך ולומר שאני לא גבר, שאם הייתי כזה בטח לא היית בוכה עכשיו.

רציתי לענות, אבל שתקתי.

ניצלת את השקט ובקול חנוק ביקשת שאצא לך מהחיים, אמרת שאת כבר לא מעוניינת בקשר איתי, שעשית טעות שנתת לי צ'אנס, שמגיע לך יותר, שמעולם לא…

ושוב הבכי שלך התגבר וקטע את הכאב.

בחיים לא ראיתי אותך כזו שברירית. תמיד היית חזקה, צינית, קרה אפילו. גם כשסיפרת לי על אותם אנשים רעים שחיללו את גופך, גם אז נשארו עינייך יבשות.

וכיצד יתכן שכעת את בוכה?

אני עומד מולך בראש מושפל, עומד מולך כשהמוח צורח: "אידיוט, נגב לה את הדמעות, חבק אותה, תתנצל ותאמר לה שאתה אוהב אותה, ספר לה שהיא האהבה הראשונה שלך, שמעולם לא הרגשת כך, ספר לה כמה היא יקרה לך, כמה אתה עסוק רק בה, כמה חשוב לך שתהיה שמחה וכמה רע לך כשהיא עצובה".

כלכך הרבה היה לי לומר לך. רציתי לדבר איתך על כמה שאני מרגיש אלייך, על זה שאני מת לבנות איתך משפחה. רציתי להסביר לך שמרוב שאני מתרגש ממך יוצאות לי שטויות מהפה.

את הכל הייתי מוכן לפתוח.

אבל שתקתי, שתקתי כי ידעתי שאת צודקת, שמגיע לך יותר.

מגיע לך גבר!

אחד כזה שלא יפחד להראות לך כמה את חשובה לו, כזה שלא ישחק איתך משחקי אגו, מישהו שיש לו את האומץ לעמוד מולך ולהתנצל גם בפעם האלף.

הייתי אומר שמגיע לך אחד שיאהב אותך יותר ממני,

אבל יותר משאהבתי אותך,

אין.