טיוטה 2

היא עמדה מלפפת את שיערה על קצות אצבעותיה הצבועות בלק אדמדם כלחיה, קרני השמש לא עוזבות אותה, כנראה גם הן הבינו עם מי יש להן עסק.
ראיתי אותה בוקר לאחר בוקר בתחנת אוטובוס שמימנה נסעתי הישר לעבודתי, היא לא דיברה המון, טוב נו היא לא דיברה בכלל, היינו משוחחים במבטים, אני חייב להודות שהיו לנו שיחות די מרתקות.
האוטובוס הגיע ואני כהרגלי הקבוע שמרתי לה מקום על ידי, התיישבתי וסידרתי מהירות את שיערי עם אצבעותיי, היא נכנסה לאוטובוס, הושיטה לנהג את כספה, והחלה לחפש עם עיניה את מקומה, נופפתי לה עד שהבחינה בי וחייכה חיוך קטן של תודה, והתיישבה לידי, תמיד הייתי משאיר לה את המושב שעל יד החלון. אני לא יודע למה לא דיברנו אף פעם, זאת אומרת ניסיתי לפתח איזשהו קונפליקט איתה, אבל היא ענתה לי רק בנדודי ראש וחיוכים.
היא תמיד ירדה שלוש תחנות לפניי, במקום הכי מרכזי של תל- אביב, היא סיפרה לי שהיא עובדת שם, זאת אומרת…, בפעם הראשונה שהבחנתי בה, וראיתי אותה באזור, במהלך הנסיעה לפני שהתכוונה לקום מהמושב ולרדת מהאוטובוס, שאלתי אותה אם היא עובדת באזור, והיא חייכה והנידה את ראשה לכן.