חתכים

לחתך הראשון קראתי סיגל, אולי כי עכשיו, אחרי שש שנים הוא נראה סגול, אולי כי סיגל הייתה זו שאת הפרצוף שלה אני הכי זוכר, כשהיא צחקה, צחקה כל כך הרבה.
את החתך הראשון חתכתי בכיתה ז', אני עדיין זוכר את הברזל החד של הסרגל הישן על הבשר שלי, הדם היה אז כל כך אדום ויפה, ועכשיו, הצלקת סגולה ועצובה.
אני לא בטוח למה חתכתי, אבל אני עדיין זוכר איך הבריון הזה קרא לי שמן, זה פגע, ניסיתי להוריד במשקל הרבה, אבל, כשסיגל והבנות צחקו, ועודדו אותו להמשיך, והילדה שאהבתי חיבקה אותו ואמרה לו שהוא עשה מעשה טוב נשברתי, זה כאב, באמת, אבל אז חתכתי, ופתאום שכחתי מסיגל והשאר, והכאב נמג אל תוך החתך הזה, הו חתכים!
אני מצטער אמא, כשראית באמת ניסיתי להפסיק כי אמרת, אבל לא יכולתי, הם ראו את הסבל שלי והמשיכו, המשיכו כל כך הרבה, לא משנה כמה התחננתי.

החתך השני עדיין מדמם לפעמים, כשאני מכווץ את היד כדי למצוא עוד מקום לחתוך בו. הם העמידו פנים שהם רוצים להיות חברים שלי כדי שאספר להם דברים, דברים שהם ישתמשו בהם כדי לפגוע בי. הם צחקו עלי, ירדו עלי, הוציאו אותי החוצה כדי להרגיש שהם שייכים.
הם לא שייכים, זה היה גיהנום כשהמשקפיים שלי נרמסו מתחת לכפות הרגליים שלהם והזכוכיות ריקדו לי בעיניים, כשהברזלים מהגשר חתכו את הפה שלי מבפנים והשאירו טעם מתכתי כשהם בעטו לי בברצוף, "מצורע," הם צרחו, "מצורע.".
ואז חתכתי גם אותו, הרבה יותר עמוק, ופתאום שכחתי שאני המצורע.

החתך השלישי היה שונה, שום דבר מיוחד לא קרה, נשארתי לבד, תמיד, בודד, חי עם עצמי ולא מפריע לאף אחד, לא מפריע לבריונים לדחוף אותי אל הרצפה, לא אל הילדות לצחוק עלי.
ולא לאהובתי משכבר הימים לפסוח עלי כשצעדה עם חברה ושניהם ירקו עלי יחדיו, צוחקים וצוהלים, מתייחסים אלי כאל חיה.
אבל, ריציתי לחתוך, למרות שהכל היה נורמאלי ורגיל, רציתי, הדם השתוקק לצאת מהחתכים שאפער בגופי, הוא רצה, גם הדם שלי רצה לעזוב אותי, אז נתתי לו לצאת, שחררתי אותו לחופשי, כל החתכים, כל הדם, עזבו, וכך גם כאב הלב, כל מה שנשאר זה הכאב הפיזי. אבל מה זה משנה, אני לא צריך את הגוף הזה גם ככה.

אני מניח שלספר על שאר החתכים יהיה משעמם, הרי הסיפור חוזר בשש השנים הבאות, הדבר היחיד שמשתנה הוא כמות החתכים, כל הידיים, מלאות, מלאות כלככך, צלקות סגלגלות ולבנות מכסות את הגוף שלי כשאני רוצה לצרוח 'די'.

היום, הכל היה שונה, לקחתי את הסכין האהובה עלי, תוצרת גרמניה, אפשר לגכח על זה שאחרי כל השנים האלו הם עדיין משמשים לחתיכת יהודים, גם לא באופן מכוון, גיכחתי, אני מניח שהחיוך על הפנים שלי נראה מטורף.
היום, אני כבר לא אוהב אותה, אני מתעב, אני כבר לא שמן, אין לי גשר, ואמא אומרת שאני יפה, הו אמא, אני אוהב אותך, אבל לא עד כדי כך.
היום, הסתכלתי על הידיים והרגליים שלי, כל-כך הרבה חתכים, כבר אי אפשר לספור אותם, זה כל כך עצוב.
היום, כעסתי, כי אני לא יכול לחתוך יותר, אין מקום, וכל דמעה והתחננות לאל כלשהו שלא בוודאות קיים שיתן לי עוד יד לחתוך נבלעה בשתיקה.
היום, בכיתי אל תוך החתכים, עד שהמלח בדמעותיי שרף, וזה כאב, כאב כה מתוק, איך יכולתי לחיות בלעדייך כל השנים?
היום, הידיים שלי התרגלו לשריפה ונגמרו לי הדמעות, הלב חזר לכאוב, בריונים, בריונים.
היום, לקחתי טוש, קראתי לכל חתך על שמכם יקיריי.

היום, כשיקברו את הגופה שלי, אני רוצה שיראו את החתכים שלי, כי אני כבר לא בן אדם,
אני החתכים שיצרתם.
בום.