חשכת הפחד והמילה האחרונה

שני דמויות רצו ביער, בן ובת, שני נערים בעלי בגדים בלויים ושיערות פרועות, הנערה הייתה יפה מאוד, שיערה התנופף ברו, בדומה לגלךימתה הכחולה כים, היא החזיקה בזרועותיה עריסה קטנה, ובתוך העריסה נח תינוק ישן.
הנער החזיק בידו חרב ארוןכה ומגועלת בדם, ומדי כמה פעמים הביט לאחור, בפחד, בייראה.
היער נראה ללא סוף, העצים הגדולים כיסו את השמים זרועי הכוכבים והפילו מורא על אלו שהיו מתחת; בעודם רצים הביטו הנער והנערה לאחור.
"אנחנו לא נספיק." לחשה הנערה. "הם צוברים מהירות, הם מתקרבים אלינו!" דמעה של פחד התגלגלה על לחיה, היא הביטה שוב לאחור, והמשיכה לרוץ;
איי שם מאחוריה, נשמעו קולות של סוסים וגברים צועקים, האש ליוותה את הגברים לכל מקום, אש אדומה כדם.
הנער הביט לאחור ומבלי מסים החליק על האבן ושבר את הקרסול שהתחיל להזיל מים כדם.
הנערה רכנה על גבי הנער ונגעה בקרסולו בידה החופשיה. "אתה יכול להוזיז אותה?" שאלה בפחד.
הנער הניד את ראשו לשלילה. "את תצתרכי להמשיך בלעדיי."
"לא!" אמרה הנערה והניגדה את ראשה, דמעות שטפו את פנייה, דמעות של פחד, של איימה.
הנער הביט לאחור, אוייבייהם היו כל כך קרובים.
"תקשיבי לי!" קרא הנער ותפס את דש חולצתה של הנערה "תמשיכי בלעדיי!"
"לא!" קראה הנערה והסיטה את מבטה מהנער, היא לא יכלה להביט בו, היא לא יכלה לעזוב אותו, לאן תלך?מה יקרה לו אם הוא יתפס? איך היא תצגדל את הילד לבד?
הנער תפס את פניה של הנערה וגרם לה לבהיט בפניו, בעיניו, בעיניו הכוחולות והמפוחדות.
"לילד יהיה סיכוי גדול יותר עם תברחי, תעזבי אותי. תעזבי אותי בשבילו, הגורל הזה לא מגיע לו, אהובתי, בבקשה."
הנערה התחילה לבכות, היא קרבה את העריסה לליבה והביטה בנער. "אני לא רוצה לעזוב אותך..אני..אני לא יכולה."
"תקשיבי לי.."
"לא.." אמרה הנערה, התייפחה והסיטה את מבטה. "לא..אני לא יכולה."
"תעזבי אותי. בשביל הילד, בבקשה..את חייבת!"
הנערה ניסתה להסיט שוב את עינייה מהנער אך הוא תפס בדש חולצתה וגרם לה להביט בעיניו.
"בשביל הילד." לחש. "בשביל הילד."
הנער הניח את ידו על ראשו של התינוק הישן והביט בנערה.
"אני ימשוך את תשומת ליבם את חייבת לברוח את שומעת אותי? את חייבת!"
הנערה הביטה בו, הוא יכל להביט לתוך עינייה ולזהות את הפחד, את הכאב.
הוא ידע מה היא הולכת להגיד.
"האם הראה אותך שוב?" לחשה.
"בוודאי." אמר הנער וניסה לתת לה את ההרגשה והביטוחן כדי שתחשוב שהוא יהיה בסדר, שהוא יחיה, שהם יפגשו ויגדלו את הילד ביחד.
"אני יהיה איתך, לתמיד." לחשד הנער ונישק אותה, וכשעשה זאת, הנערה הרגישה את הבל פיו, את ליבו המתנשם והמתנשף ואת הרעד שעבר בקולו.
היא נישקה אותו בחזרה.
"עכשיו לכי!" קרא הנער מבלי להביט בה.
"אבל.."
"לכי!"
הנער קם על רגליו באיטויות ובעודו גונח העביר את החירב מידיו הימינית לשמאלית והתייצב מול אויבו, התינוק שביד הנערה התחיל לבכות, הנערה פנתה ללכת אך אז, תפס הנער את זרועה ונישק אותה שוב. "אנחנו ניפגש שוב." לחש. "אני מבטיח."
הנערה הנהנה ופתחה בריצה, היער, העצים והחושך כיסו את עקבותיה, בפעם הראשונה בחייו של הנער, הוא הרגיש בודד, הוא יישר האת חרבו ונעמד אל מול גורלו.

העצים, היער, הכוכבים והירח כל אלה יזכרו ועודם זוכרים את מילותיו האחרונות של הנער, מילות של פחד וכאב מול אושר ותקווה.
'אני מבטיח!'