חלפו הימים

עברה כבר קצת יותר משנה, מהרגע שבו הבנתי שזהו זה נגמר ולעולם אני לא אשיג אותך יותר.
הבנתי שעברת הלאה ויש לך אהבה חדשה, לא הייתי רוצה את האהבה הזו בשבילך, לא בגלל שאני מקנאה, פשוט בגלל שאני מכירה אותך טוב ויודעת שמגיע לך הרבה יותר טוב ממנו.
אבל מי יודע אולי אני טועה ואת באמת מאושרת וטוב לך כל כך..
בזמן האחרון, הפכנו לחברות, בשבילך זו חברות לפחות כי את כנראה כבר שכחת את הכל, אני לעומת זאת זוכרת כל פרט וכל רגע ורגע חרוטים לי בראש.
את תמיד אומרת כמה שאת "חולה עליי", "אוהבת", שאנחנו סוג של נפשות תאומות ומנצחות אבל אני אף פעם לא מצליחה להאמין לשום מילה שיוצאת לך מהפה, אני אמשיך לחשוב שאולי את משקרת ואומרת את זה סתם מחוסר נעימות, את אולי לא מבינה למה אבל יש לזה סיבה מאוד מוצדקת, את קמת והלכת בלי שום סימנים או הסברים מוקדמים אז איך את מצפה שיהיה לי אמון ברגשות שלך בכלל?
אני כזאת פחדנית, לא יכולה לבוא ולדבר איתך על נושא שיושב לי כל יום בלב ולמצוא את התשובות שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, ואז מה אם נתת אותן ככה במשפטים קצרים? זה לא פותר אותך מהסברים או מלהגיד את האמת שאולי תהיה כואבת אבל לפחות תהיה על השולחן.
אחרי שאתמול דיי הרשת לעצמך להשפיל אותי ליד כולם כי את יודעת שאני לא אעמוד בזה ואין לי את האגו הזה איתך, חשבתי שאולי זה פשוט רע לשתינו הקשר ה"חברי" הזה, אולי הוא לא צריך להיות וצריך לזרוק אותו לפח. עם כל הכאב וכל הצער זה דיי דפוק שאת תמיד תהיי קפואה בכל מה שקשור לנושא ולא תראי שום סימנים, ואני תמיד אהיה הטיפשה שאזכיר וארדוף.
אני מקווה בשבילי וגם בשבילך שאדע לבחור בפתרון הנכון ואעשה משהו עם כל הכאב הזה.