חלומות מתים

ישר קפצתי על ההזדמנות שראיתי בעיניי, וכל כך שמחתי שיש לי האפשרות לזכות באהדתו של מישהו, דבר שלא היה מובן מאליו בשבילי. ענית לי להודעות ששלחתי לך בקפידה, דבר שלא הייתי רגילה אליו. כשהפלגתי עם אניות חלומותיי, דמיינתי את שנינו יושבים יחד בפארק, יחפים, ושותים יחדיו מילקשייק. בחלומות היינו מהלכים על החול החם והזהוב בחוף, מחזיקים ידיים ונותנים לשקט לעשות את כל העבודה. היית שולח לי הודעות לפני השינה, ומעיר אותי בבוקר ברכות, שולח ליטופים ממרחקים.
עד שאינני שמתי לב אך פתאום ביום אחד התנפצה האשליה. הרגשתי כיפיפייה הנרדמת, הישנה ימים ולילות, ולפתע, ללא הודעה מוקדמת, קמה מחלומה הטוב אל תוך סיוט, המעדיפה לישון לנצח מאשר לקום ולשאת את העול הזה. פתאום אמרת שיש לך חברה. לא ידעתי איך לעכל את זה, ניסיתי להחמיא לך ולחשוב בליבי שמגיע לך מישהי טובה יותר ממני, שזה בסדר. ניסיתי להתנחם בעובדה שאולי עדיף ידיד קרוב, שיהיה כמו אח בשבילי, מאשר חבר שיהיה כמו מוצג לראווה להציג לחברותיי. שכחתי שעליי לזכור שיש לך חברה, שעליי לדחוף לכיוון של להיות ידידה שלך, ולא יותר. הייתי שולחת לך הודעה כל יום-יומיים. לא יכולתי להחזיק את עצמי. התלהבתי שיש לי מישהו לדבר איתו, שעונה לי. המשכתי לפתח ציפיות. בלילות לא הייתי נרדמת כי הייתי מדמיינת אותי מספרת לך סודות כמוסים, שאף אחד לא יודע. הייתי באה לישון אצלך בחופשים, בתור ידידים קרובים, והיינו צוחקים עד הבוקר. היינו יושבים על המיטה ברגליים משולבות, עם כרית על הברכיים, ורואים סרטים מצחיקים. וגם אם היו רגעים מביכים בסרט, אף פעם זה לא היה מביך בין שנינו, הכל היה כל כך בסדר. כל המחשבות האלו גזלו לי שעות שינה תמימות, במשך ימים ושבועות, וכל אותו זמן שמרתי בבטן את כל הציפיות הללו, מחכה לך שתפריח את ליבי גבוה לשמיים, כמו בלון מאושר.
במקום כל אלו, התחלת להתעלם ממני. טענת שזה לא בכוונה ונטיתי להאמין לך, אך איך אפשר להתעלם ממישהו שאכפת ממנו? כל כך חיכיתי שתתייחס אלי, שתסתכל עלי, אך לא קיבלתי כלום מצדך, אף על פי שהשקעתי בזה המון. הרגשתי אבודה. רציתי לצרוח עליך, עד שלא יהיה לי אוויר. קפצתי את ידיי לאגרופים ותחבתי אותם עמוק בתוך בטני. נמנעתי מלאכול, לא הייתה לי סיבה. הפנים שלי היו דביקות מדמעותיי. היה לי קר, אף על פי שהייתי לבושה היטב, והיה זה אביב חמים במיוחד. ראיתי את הטלפון עם הכיסוי הצבעוני מונח על שולחני הלבן, המבליט אותו עוד יותר. רציתי לשבור את הטלפון, להתנתק ממנו לעד, הרי ידעתי כמה זה רע. הרגשה מוזרה התפשטה בגופי כמו רעל המנסה להשתלט על כל קורבן שמוצא הוא בדרכו. אתה גרמת לזה, אתה היית הרעל הזה. הכל קרה מהר כל כך, אני לא מבינה איך פתאום צללתי כל כך עמוק אל האוקיינוס, בלי לבדוק קודם שאכן יש לי חמצן. ככל שטובעים עמוק יותר בין המצולות, הכל נהיה חשוך יותר. כך אני איבדתי את האור שהיה לי בחיים, והרגשתי שהוא רק הולך להעלם יותר ויותר. בניתי לעצמי אשליה שלמה עליך, בלי לנסות לוודא שום דבר, בלי לאמת פרטים. התאמצתי יום יום כדי שזה יצליח, שסוף סוף אוכל להוכיח שיש פרי לעמלי. הרגשתי אבודה, שאתה זולג מבין אצבעותיי כמו חול הים, מתנדף ואינו חוזר. לא רציתי לאבד אותך, ניסיתי למנוע את הברור מאליו, ניסיתי למנוע את הסוף.
החלטתי לאזור אומץ ולשאול אותך לאן פנינו, לבדוק מה עמדתך בנושא, מה אתה חשבת עלינו. ענית באופן לא מחייב כזה, שאז היה נראה לי כל כך חיובי, ועכשיו אני כועסת איך חמקת מלענות לי. באותם רגעים של שיחה רצינית, שהתחננתי לקבל את כל תשומת הלב שלך, היית קשוב והיית כולך שלי. זה לא פייר לנצל ככה חולשות של אנשים, זה לא פייר לתת להם להרגיש שהם חשובים לך, בעוד שהם לא. זה לא פייר ששיחקת בי כך. ובשנייה שהבהרנו מספר דברים, בשנייה שהתחלתי להרגיש טוב יותר, שירדה לי אבן מהלב, שהרגשתי שיש היענות דו צדדית, אז נעלמת שוב. ואיני יודעת עוד מה עליי לעשות, איני יודעת מה אתה רוצה לקחת ממני עוד. איני יודעת אם זה בכוונה או לא. איני יודעת אם להתאמץ או לוותר. איני יודעת איך מוותרים על משהו שרוצים כל כך. והכי הייתי רוצה, מכל משאלותיי, שתענה לי על שאלה פשוטה- מה הצעד הבא? לרדוף אחריך, לעזוב אותך, לחפש מישהו אחר, מה? אין לי תשובות עוד, וכשאתה מספק לי תשובות אתה רק מעורר יותר שאלות.
לו רק יכולת לראות את זה. לא רק לשמוע את תחנוניי, אלא גם להקשיב ולהפנים. כי אני אבודה בים של עצות מכל הסובבים אותי, וכל בקשותיי הן שמשהו אחד יצליח לי בזכות עצמי, בלי אף אחד אחר, בלי מסיכות. והנה גם אתה בדרכך שלך חסמת לי את הדלת הזו- את האפשרות להצליח לבד.