חלום רע

ישנם האומרים "אין שמחה כהתרת ספקות",
אז למה אני לא שמחה?
או שבעצמם כן?
מה זאת ההרגשה המוזרה הזאת שהשתלטה עלי?
כמו ארס הנחש שלאט ובשקט משתלט על גוף האדם,
רק שסופי לא יהיה כסופו…
עד היום חייתי בחלום, חלמתי בהקיץ,
חלמתי על הבית שנבנה, למרות שבתוך תוכי ידעתי כמה פתיה אנוכי.
חלמתי על האהבה בזמן שאפילו את שמי הוא לא הכיר,
דאגתי לו כאילו הייתי אמו מולידתו,בשעה שאני עוד סתם זרה מהרחוב.
מה שחשבתי בשעה שעבר לידי ברחוב, רציתי לקפוץ עליו, אבל קפואה הייתי במקומי.
עדיין היה בי השכל, מה שגרם לי אט אט להחדיר תודעה זו: אני והוא לעולם לא…
עדיין ניסיתי להיאבק בזה, כמו ילד קטן שנכנס לראשונה לגן ולא רוצה לעזוב את אמו,
ניסיתי וניסיתי,עד, שכלו הקיצין,
קיבלתי את הבשורה ששיתקה אותי למשך זמן ארוך: הוא והיא חיים באושר…
אז זהו, עכשיו אני מבינה שזה באמת זהו.
אולי באמת הגיע הזמן לארוז את החלומות, הזכרונות והמחשבות בתוך מזוודה ולהשליכה לים.
לשכוח, פשוט לשכוח.
ולהמשיך הלאה…