החיים שלו

אני אוהב אותך, בואי נתחיל בזה.
אני יושב בחדר חשוך כמו מערת קבר, והקולות באים אליי ממרחקים: זהו הצבע הצהוב של הקיץ שמפרסם ציפורים מצייצות ועלים מרשרשים, כאילו אין הוא שמע על כישלון ומוות. בעיקרון, הפסדתי במשחק הנקרא החיים. את נעלמת: רצת קדימה לרכב על הכרכרות שלך ולראות את העולם, להכיר אנשים ולטעום מאכלים. אני נשארתי בבור שלי, נרכב ומתפורר, הדבר היחיד שספק חי בי הוא האהבה הפועמת אלייך, שהפכה עם השנים לאובססיה ולעינוי, ויצרה פער הולך וגדל בין הלב שלי לבין המציאות. עם השנים ניסיתי לשחק כמו כולם: לרוץ, לטפס, לפרוח, לנסות דברים, להכיר אנשים – אבל נכשלתי. הפסדתי. מצאתי את עצמי מעבר לשוליים, במקום בו אין משחק ואין חיים, במקום אליו מגיעים אלה שניסו את המשחק וחטפו כוויה אחר כוויה, עד שהבינו, לאט ולאחר הרבה כאב, שהמשחק לא בשבילם. וכעת, אני שוכב בצד, שקוע בבוץ, ומנסה להציץ אל עבר המקום בו יש הרבה אור והרבה קולות – המקום בו החיים קורים – המקום בו נמצאת את.
אבל אני לא רואה אותך. אני רואה אנשים אחרים משמיעים קולות ומפגינים את עצמם, אבל מזמן איבדתי קשר עין איתך, וכעת אין סיכוי שאמצא אותך שוב.
מי יודע איפה את עכשיו. מי יודע כמה פעמים התאהבת ובכית, התנשקת ורבת. אני אוהב אותך והמחשבה הזאת מייסרת אותי. האם מי שאיתך עכשיו אוהב אותך כמו שאני אהבתי? האם הוא מתנהג אלייך יפה? האם את מאושרת?
יש לי רק משאלה אחת: לראות אותך, לחבק אותך, ללטף את השיער שלך ולנשום את הנשימה המתוקה שלך פעם אחת אחרונה לפני שאמות.