חוסרים

אני יושבת בחדר שלי ואוכלת את עצמי כל הזמן הזה כי אני לא לידך
אני שותקת כל היום עם עצמי בתוך הדירה ויוצאת ממנה רק ללימודים, לספורט ולקניות. כל הזמן שאני נשארת בה במשך כל היום לבושה פוג'מה אני נמצאת ממצב סטטי וחושבת עליך מדי פעם. קוראים לזה דיכאון? אני מרגישה שאין לי חשק לעשות שם דבר אלא אם כן היית שולח לי הודעה או מציע להיפגש ואז הייתי זורקת את הטלפון איפה שהו וחוזרת בשמחה לעשות את מטלות החיים, לחייך ולתקשר עם אנשים. אתה חסר לי, מה עוד אני יכולה להגיד?
אתה חסר לי..
אני שונאת את היום בו פגשתי אותך אז על פסי הרכבת.. היה קר, זה היה דצמבר ולבשת מעיל ירוק ואני לבשתי חולצה שחורה עם מחשוף קל. באותו הערב נסענו אלי לדירה ואני זוכרת שלא כל כך רציתי אותך חשבתי שאתה בסדר, לא הרגשתי שהייתה איזו משיכה מטורפת.
הכל השתנה אחרי כמה פגישות. וזה מצחיק, אני זאת שמאמינה שחיבור מרגישים ישר ואין כזה דבר שזה צריך להתפתח לאט.
אני מאמינה שיום אחד נפגש בטעות באוטובוס, או עוד כמה שנים במקום כלשהו. רק רציתי שתדע.. אני יודעת שאתה אף פעם לא רצית שנהיה זוג ועל זה אני עדיין כועסת. כועסת על עצמי, על זה שאני ממשיכה לחשוב עליך וכועסת עליך על זה שאתה נתת לי ללכת.
איך נתת לי ללכת ?