חָסֶרַה

היא איש הפח.
קרה ומתקשה להביע חום כלפי אחרים.
שלא כמו איש הפח מהסיפור, ולמרות שהיא חסרת לב, היא דווקא מאמינה שהיא יכולה לאהוב או לחוש רגשות אבל ישנה בעיה ,היא מרוחקת רגשית, היא לא יכולה לקבל לתוכה רגשות ,היא הודפת את כל מי שמביע כלפיה אהבה, הודפת את כל מי שרוצה אותה כל כך קרובה.
הקללה הזו, לאהוב מבלי היכולת להכניס לתוכה אהבה, היא נוראית, היא אכזרית.
היא כל כך מייחלת להגיע לארץ עוץ, להגיע לקוסם שיפתח ויסיר את מנעולי הלב, שישבור את החומות.
היא רוצה להרגיש במלוא העוצמה, היא רוצה להתמסר, להכניס לתוכה את האהבה ולעוף בתוכה, היא כבויה, מפוצצת ברגש, שמישהו כבר יכבה לה את המוח!!!

והיא יודעת, אף אחד לא יוכל להישאר כך, זה לא מספיק לחַלֶק אהבה מוגבלת, זה לא מספיק לאהוב עם הראש. אהבה שכזו-לוקה בחסר לא תוכל להתקיים באמת.

אז לָמַה, למה כשהוא מאיים ללכת היא נלחמת שיישאר? למה כשהוא אומר לה שהוא מתרחק היא בעצם תתקרב? למה היא לא מַרפה ולמה היא ממשיכה בכוח?
אולי הוא הקוסם, אולי הוא רק ארץ עוץ.
היא איש הפח.
ונמאס לה.
נמאס לה להיות חסרה.
נמאס לה לתת רגש מבלי להרגיש חזרה.
היא רוצה את הלב השלם.
היא רוצה להכניס לתוכה את שחסר.
היא רוצה.
כל מה שהיא רוצה..
זה בסך הכל..
לאהוב ולהתמסר באמת.