זמנים קפואים לנצח

"אם טיולים היו בחינם, לעולם לא היית פוגש אותי שוב."
מעולם לא ראיתי אותה שוב, לא יודע אם הסיבה היא בגלל הטיולים או בגללי, אך אני יכול לומר בוודאות כי הייתי שבור. הדמעות חנקו את גרוני והלב התחנן להפסיק את רצף הרגשות המסחרר שהציף אותי. בימים הראשונים חיפשתי רמזים להיעלמות שלה. דיברתי עם כל נפש חייה שאני מכיר. אף לבסוף טבעתי ביאוש והחודשים עברו, אחריהם שנים ושום דבר לא נשכח, שום זיכרון לא העלה אבק, שום זיכרון אינו נעלם כמוה. רק יום אחד היה יום כואב פחות מהאחרים. היום בו הייתי עולה להר, ויושב שם כל היום ומדמיין איכן היא נמצאת. זה היה היום היחיד שבו הנחתי לזיכרונות לחדור אל לבי. הייתי מתיישב על הדשא הירוק והרך ומתבונן בתמונות, היא צחקה שם. בתמונה אחרת היא עצמה את עיניה והניחה את ידיה על ליבה.
היא אהבה לטייל כמעט יותר מכל דבר אחר. היו ימים שבהם היא פשוט ישבה מול החלון ועיניה היו בורקות, וכמה דקות לאחר מכן היא הייתה מכריזה שאנחנו יוצאים לטייל. התמונות הללו הקפיאו את הזמן. והדבר שהכי אהבתי בתמונות שאפשר פשוט להכניס אותן לכיס, לשמור את האהבה שם בפנים עד שיהיה כוח להתמודד איתה. וידעתי שהדבר היחיד שישאר אחרי שאני אתפוגג כמוה אלו התמונות. ואז יום אחד פשוט הרגשתי שזה הזמן, לקחתי את כל התמונות שיש, את הפרחים שהיא הכי אהבה ואת עצמי, הקשיש שמחכה זמן כה רב.
ובפעם הראשונה עליתי להר עם חיוך על הפנים. חפרתי בור, הנחתי לוח עץ וחרטתי עליו משפט.
נכנסתי אל הבור עם זר הפרחים וחיכיתי לה, שתבוא ותיכח אותי לטיול האחרון שלי.
ואולי היא אפילו תקרא את המשפט שחרטתי על לוח העץ: "פה היו תמונות שלה, קרעתי אותן כדי שהן יטיילו בכל העולם יחד עם הרוח, הטיול החופשי שלה לנצח נצחים, אך אני אשאר פה."
ואז פשוט עצמתי את עיני, בטוח שהרגע הגיע. התמונות שלה מנשקת אותי, התמונה שלנו צוחקים והתמונה שלה לבדה, ברגע בו עצמה את עיניה. אבל כשמתתי היא לא באה לקחת אותי.