זמן לקום

היא לא מדברת איתי כבר שעה, שעתיים, שנתיים. אני הולך למכולת וחוזר עם גבינות, לחם, שתייה וסיגריות. היא עם הראש בקיר בתוך המיטה, לא אוכלת, לא שותה. אני מכין פרוסות גבינה עם צלוחית ירקות חתוכים, וכוס סודה בפטל, ומניח במגש לידה על השולחן. היא כבר מזמן לא מסתכלת אליי לעיניים. בהייה סביב השעון כשאני יושב מול החלון, מעשן ושותה קפה. לא יכול לעבוד, אין חשק לחיות, רק לחכות שהיא תעיר את שנינו מהתרדמה הכפויה הזו. הבדידות חדה כתער, ואני מוצא לי חברות באינטרנט. תכתבי לי, אכתוב לך. אף מילה על האישה שלי. למה אתה עצוב? לא יודע למה אני עצוב, אולי אני מן אדם עצוב כזה. זו לא חוכמה להיות עצוב, הרי החיים מספקים אינסוף סיבות לזה. אני יודע, מאמי, אבל… ואני לא יכול להגיד. האור שבחיי, האהבה שבחיי, שוכבת במיטה כמו בול עץ, ולא מראה נכונות אפילו לדבר, אפילו להביט במקום כלשהו מלבד הקיר. מה מפריע לך, מה כואב לך. היא לא רוצה לדבר ולא רוצה לשמוע, רק שיעזבו אותה בשקט. אני מסתכל על טבעת הנישואים שלי ותוהה אם זהו, האם היא החליטה לפרק את החבילה. זו לא חבילה גדולה ולא מכובדת. אין ילד, רק שניים אנשים לבד בבית קטן. ובמקום לכתוב כמו שאני צריך, אני זורק חצאי משפטים באתרי תוכן. ממשמש את המילים הריקות שלי. את לא אוהבת אותי יותר? את כועסת עליי? אולי עשיתי משהו לא בסדר. אולי זה לא קשור אליי. העולם הרוחני שלי מצטמק, אני כותב פחות ופחות, אני חושב פחות ופחות. אני חי פחות. אני מנסה לתת לה כל זיק חיים שעוד נותר בי כדי שתחזור אליי, אבל אני בעצמי כלה. מדבר עם חברים וחברות דמיוניים על מה שאני צריך או לא צריך לעשות. הם אנשים מהעבר. זה עם הסיגריה, וזו עם הבושם שהטריף לי את החושים. זה ששותה יין וקפה כמעט במקביל, וזו שהפליצה על הספה שלי. לכולם יש מה להגיד אם שואלים. כל אחד ואחת בקולו או קולה שלו. אחד אומר לי – זה לא שווה את זה. אחת אומרת לי – תחזיק מעמד, היא תחזור, ועוד יהיו לה הסברים. ואני כמעט מתפתה לשתות, כמו בשנים הרעות שהיו לי. הקול מהעבר מזכיר לי את המתכון – שתי אצבעות ערק, מלא מיץ עגבניות, קרח ולבחוש. תוכל להתמזמז עם הרעל המתוק והחולה הזה עד שהלב שלך יהפוך פורפרה של רחמים עצמיים, והשכל שלך יזלוג מבעד לאוזניים. אני באמת רוצה את זה? לפעמים נדמה ש-כן. להתנפס עד שהיא תחזור. גברת יודעת הכול, שמתברר שהיא לא יודעת כלום. אני מדליק סיגריה ושם במערכת למרגלות מיטתה את הדיסק הכי רועש של מטאליקה, לוחש – עכשיו רוק נ' רול, מתוקה שלי, זמן לקום. שם את הווליום על מקסימום, לוקח שאיפה מהסיגריה, ולוחץ פליי.