זכרונות

נתקלתי בתמונה שלך…
לא משהו מיוחד, רק תמונה.
אתה עומד שם מחויך, ורואים שאתה מחייך גם מבפנים.
הרגשתי כאילו כל הצבע יצא לי מהפנים,
כאילו חתכו לי את החזה ושלפו את הלב הפועם שלי ממני.
הדקירה הקטנה הזאת, כמו לקבל חיסון, הרגישה כמו יריה מרובה…
אתה התקדמת קילומטרים קדימה, ואני עדיין תקועה באותה שגרה.
לקום, לאכול לעבוד… ללכת הביתה לאכול וללכת לישון.
לא היה לי זמן לחשוב עליך, חוץ מבלילות שאני מרגישה יותר לבד מבדרך כלל.
אבל התמונה ההיא, הציפה אותי מחדש במחשבות רודפות עלייך.
התמונה ההיא גרמה לי לחזור לשמוע שירי אהבה עצובים ומדכאים,
אני לא חושבת שאני עולה לך במחשבות יותר,
אבל אתה הו בטח עולה בשלי…
רק דברים טובים, זכרונות שגורמות לי להסמיק.
אבל אותן זכרונות גם דוקרות אותי, כי אני מריצה אותן אלפי פעמים.
אין לי מה לומר לך, למרות שאני ממש רוצה לדבר איתך…
רק שיחת חולין,
'מה קורה?' 'איך החיים שלך עכשיו? לא דיברנו מלא זמן…'
הלוואי והיה לי את האומץ לכתוב לך אפילו היי…
אני רוצה ליצור עוד זכרונות איתך,
אבל איך אני יכולה אם הקשר שלנו היה רעוע מההתחלה?