זכרונות כואבים – פרק 1

צפיתי בה מרחוק, שיערה החום נח ברישול על גבה, בגדיה היו קרועים ומלאים בדם, פניה היו מלוכלכות באפר ודמעות, ועיניה העידו על חוסר שינה, בכל מצב אחר הייתי נשאר לבדוק מה פשר מצב הנערה הזו, אבל כשהרמזור התחלף לאור ירוק זה היה הסימן שלי לנסוע לעבודה.

הגעתי, זה בדיוק כמו שציפיתי שיהיה, בית ספר רנדומלי, החניתי את המכונית שלי בחנייה ריקה נשמתי לרווחה לפני שיצאתי מהמכונית ומלמלתי לעצמי כמה מילות הצלחה. כשיצאתי מהרכב צפיתי בנער בגיל ה17 לחייו לפחות כשבין שפתיו הייתה כלואה סיגריה. "אתה בטוח שמותר לך לעשן בשטח בית הספר?" שאלתי אותו עם חיוך עמום, "הייתי עונה לך אם זה היה עניינך" אמר הנער מוציא ענן עשן מפיו, גלגלתי את עיני ונעלתי את הרכב שלי.

כשנכנסתי למסדרון בית הספר ראיתי מה שהייתי אמור לצפות לו, נערים שנוגעים זה בזה, צחקוקים שנשמעים בכל רחבי המסדרון, מוסיקה שהתאימה לגיל הזה מושמעת בקולי קולות, ואת הנערים שהיו בין מה שקראו "המתבודדים" אני אישית העדפתי לכנות אותם כמיוחדים אבל זה כל אחד ונקודת המבט שלו.

"וויליאם" שמעתי את קולו של מי שכנראה הבוס החדש שלי, "שלום סטיב" חייכתי אליו חצי חיוך. "אני רואה שהצלחת למצוא את עצמך פחות או יותר, שאני אלווה אותך לכיתה שאתה מחנך?" שאל בהרמת גבה ואני הנהנתי, בעודנו מפלסים את דרכנו מבין התלמידים סטיב החל לברבר על כך שהכיתה שאני קיבלתי זו כיתה שציוניה עומדים על 40 – 60 ואחוז ההפרעות שלה גבוה.

"טוב וויליאם זו הכיתה שלך" אמר ואני הודיתי לו נכנס לכיתה מתמקם בשולחן המורה. התיישבתי בכיסא מביט בשולחנות הריקים, הכיסאות היו זרוקים כל אחד בפינה שונה והקירות היו ריקים, צלצול בית הספר נשמע ולצליליו התנגן השיר 'WE ARE THE WORLD'.

התלמידים החלו להכנס זורקים קללות זה אל זה, עיני תפסו בנער שראיתי מעשן מוקדם יותר הוא צחק עם חבריו אך חיוכו ירד כשראה אותי, לאט לאט כולם היו ישובים במקומם ואני חייכתי אל עבר הכיתה.

מבטיהם היו משועשעים, הם חושבים שאני לא קשוח בגלל שאני צעיר כמה נחמד הולך להיות. הם החלו לדבר זה עם זו ולהפעיל מוסיקה בווליום חזק, הייתי די משועשע מהם. הנער שעישן ישב בשקט ולא הוציא מילה בוחן אותי לאט לאט, חיוכי הפך לזדוני ופשוט חילקתי להם בחנים שהכנתי לשבוע הבא, מבטיהם המשועשעים ירדו מיד.

"מה? המורה למה?" הם כולם החלו להתלונן, "אתם מפריעים כי כנראה אתם יודעים את כל החומר לא? אז קדימה" אמרתי והם כולם שתקו מצפים ממני לבטל את הבוחן. "לא לא לא רציתם לבחון אותי אז קדימה לעבודה" אמרתי והם הסתכלו עליי פעורי פה והחלו לעבוד.

בזמן שהם עובדים דלת הכיתה נפתחה ושם עמדה נערה, הנערה שראיתי דרך המכונית מוקדם יותר הבוקר,או יותר נכון בבוקר של כל יום בחצי שנה האחרונה. "סליחה על האיחור" אמרה בקול שקט וחיוך מתנצל הנהנתי והיא התיישבה.

הם הגישו לי את הבחנים אחד אחרי השני כשפרצופם עייף מהשאלות שהיו לפניהם. הנער שעישן מוקדם יותר היום הגיש לי את הבוחן ונעמד מולי, "אדוני בבקשה אל תספר להורים שלי על מה שראית הבוקר" אמר מפוחד, הבטתי לשנייה בבוחן שלו וקראתי את שמו "ג'ייסון בוא נעשה הסכם אני לא אספר להורים שלך שאתה מעשן ואתה קונה לעצמך סיגריות יותר איכותיות מוסכם?" שאלתי והוא הסתכל עליי כלא מאמין והנהן עם חיוך קל על שפתיו.

ברגע שכולם הגישו לי את הבחנים אני אספתי את כל הבחנים בידי, צופה בתלמידים שישבו מולי וקמתי מהכיסא זורק את הבחנים לפח. "לפי דעתי הציונים שלכם לא בונים את מי שאתם הבנתם?" אמרתי והם הסתכלו עליי כלא מאמינים.

"אני וויליאם, תקראו לי וויל" אמרתי והם שתקו ללא נוע פה.