זכרונות כואבים – פרולוג

היא ישבה בתוך חלל החדר הקר, מביטה בארבעת הקירות הלבנים שמקיפים אותה, במיטה השחורה שהייתה מונחת בזווית ישרה מתחת לחלון, בארון הבגדים הלבן שהיו תלויים עליו מספר פוסטרים של להקות, בשולחן הכתיבה העשוי מזכוכית שחורה שעליו היו מונחים מספר קטן של ספרים וערמות דפים שנערמו במרוצת השנים.

היא אוחזת בידה בסכין, להב הסכין מופנת אל ידה ודמעה זולגת אחר דמעה. היא ציפתה שיום אחד במהלך חייה האומללים יהיה סוף טוב, אבל אצלה הכל תמיד חייב להסתיים בדרמת 'רומיאו ויוליה', הסיפור שלה יותר נורא מהדרמה של שייקספיר, אם הוא היה מת היא הייתה יכולה להיות בטוחה שיום יבוא והם ייפגשו, שזה יקרה בקרוב.

אבל החיים שלה חייבים להיות יותר מסובכים, אם הם יימצאו שהוא לא עשה שום דבר שנאסר עליו, היא תראה אותו שוב, היא רועדת, מעבירה את להב הסכין על ידה, פותחת צלקת ישנה, מניחה לדם לעשות דרכו עד לרצפת החדר השחורה.

"רייצ'ל" קולה של אימה קרא מחוץ לדלת העשויה מעץ אורן, היא ישבה שם לא מחזירה לאימה אף לא ציוץ, היא ממשיכה להעביר את הסכין על גבי עורה העדין. "רייצ'ל" הפעם זה היה קול אביה, אבל שוב, היא לא החזירה מענה.

צליל הודעה נשמע והיא לא חיכתה שנייה והסתערה על האייפון הלבן, בעוד בדם נוטף מידה והסכין שמוט על הרצפה היא קוראת את ההודעה, 'אני מצטער, סתם ניצלתי אותך' היה כתוב, היא קוראת את ההודעה שוב ושוב מנסה להבין את התוכן שלה.

'הוא ניצל אותי', 'הוא ניצל אותי', 'הוא ניצל אותי', היא חזרה על כך שוב ושוב בקול חלש, מחכה לזרם הדמעות שייפרוץ, מחכה להשבר יותר מאי פעם.

"הייתי צריכה להקשיב לך" היא אמרה לעצמה, כאב גדול צרם בליבה כאילו מישהו לקח לה את הלב, את הנשמה ודרך עליהם מליון פעמים. בפזיזות וחוסר מחשבה היא הלכה למקלחת שבחדרה מוציאה באגרסיביות מארון התרופות שלה בקבוק שעל גביו היה רשום 'אספירין', היא הסתכלה על גב האריזה 'אין לצרוך מעל ל-3 גלולות בפעם אחת'.

'תזכרי שהחיים שלך תלויים בי' הוא היה אומר לה, "טוב זה בהחלט תלוי בך" אמרה בלחש בוכה יותר ויותר.

היא הניחה על שולחן הכתיבה שלה את הבקבוק, מרימה את העיפרון בידה הרועדת שדם עוד נטף ממנה אך פחות, עורה כבר היה חיוור, יותר מאי פעם. היא כתבה, מכתב. רק בשבילו.

היא לקחה את האייפון שלה, שולחת הודעה, מי שיודע יודע למי.

היא החלה ליטול את הכדורים, אחד אחר השני.

"ביי עולם" לחשה והחלה לבכות.