זיכרונות אבודים-פרק 3

מי זאת? חשבה לורן בעודה בוחנת את הנערה לפני שהתכוונה לצאת. ולמה היא צריכה את טומי?
"כן ומי את בבקשה"? שאלה איזבל בתגובה לשאלתה.
"אני.. אהה…" היססה. "אני אחותו של טומי" אמרה לבסוף.
על מי את עובדת? חשבה לורן תוך שהיא מתמהמהת ליד הדלת בכדי לברר פרטים על הנערה.
"אחותו של טומי"? שאלה המורה בפליאה.
היא קונה את זה?
"כן" השיבה הנערה.
"ומה את צריכה ממנו, עכשיו, בזמן השיעור"? שאלה איזבל והפנתה את מבטה לטומי בכדי לראות אם הוא מודע לעניין. גם לורן הסתכלה על טומי. ניכר בו שהוא מופתע ונרגש גם יחד.
מעניין מה גרם לו להיות מופתע כל כך? מאותו רגע הפסיקה לורן להתרכז בנערה והתמקדה רק בו. אולי הוא באמת אח שלה? לא זה לא יכול להיות. הם לא היו דומים אפילו לא במקצת. אולי רק בעיניים. שערו של טומי היה בצבע שטני בהיר ואילו של הנערה שחור כחושך. וצבע עורו של טומי היה יחסית בהיר ושל הנערה הרבה יותר כהה. אז מי זאת?
"לורן קול"! קראה המורה והפסיקה את מחשבותיה. עיניה עברו היישר מטומי לאיזבל.
"כן המורה"?
"את עוד פה"?
לורן הביטה מסביבה. מה יש לי?
לורן הסתכלה על איזבל. איזבל הרימה את גבתה, ובאותה שנייה ניגשה לורן אל הדלת ויצאה במהירות.

* * *
"איך היה אצל המנהל"? שאלה איימי כשהיא, לורן, טיילור ואלין ישבו על הדשא בהפסקת הצהריים.
"היה גרוע" אמרה לורן ונעצה את המזלג בתוך הפסטה שהביאה מביתה.
"למה היית אצל המנהל"? התעניינה אלין.
"תאמיני לי אפילו אני לא ממש יודעת. אין לי מושג מה הסיפור של המורה הזאתי". אמרה לורן בפה מלא תוך שהיא נועצת את מזלגה בעוד כמות של פסטה.
"קיצור,איזה עונש קיבלת"? שאל טיילור.
"אני צריכה להישאר אחרי הלימודים".
"באסה" אמרה איימי.
לפתע שמענו קריאה מרחוק. זה היה טומי.
"לורן אני חייב לדבר איתך " אמר טומי כשהתקרב לעברנו.
איתי?על מה הוא חייב לדבר איתי?
"אוקיי" אמרה לורן והתקרבה אליו שמחה ומופתעת גם יחד.
"אני ממש מצטער" אמר טומי כשנשארו לבד.
"על מה"? גיחכה לורן.
"על זה שהלכת למנהל בגללי".
איזה חמוד,חשבה לורן בליבה.
"אתה לא צריך להצטער" אמרה לורן, "אם כבר אני צריכה להצטער שהכנסתי אותך לבעיות עם המורה בגלל ההתפרצות שלי".
"מה פתאום! את? את לא צריכה להצטער על כלום!" אמר והחזיק ללורן את היד.
רעד עבר בגופה של לורן והיא הצטמררה למגע ידו.
"את יודעת מה?לא משנה מי צריך להצטער, פשוט נקווה שזה לא יקרה שוב" אמר טומי והרפה מידו."עכשיו כשאנחנו יושבים ביחד…" המשיך וקרץ ללורן. לורן קרצה לו בחזרה.
"דרך אגב,מה המנהל אמר לך?איך זה עובד אצלכם,מקבלים עונש או משהו"? שאל טומי.
"אממ..הוא אמר לי להישאר היום אחרי הלימודים,אבל זה בקטנה…בד"כ הוא נותן עונשים הרבה יותר רציניים.." הסבירה לורן.
"די,אוף! אני מרגיש חרא"! אמר טומי והרכין את ראשו.
"אתה לא צריך להרגיש חרא" הסמיקה לורן והרכינה את ראשה בכדי שלא ישים לב.
"לא די!אני לא יכול אם ההרגשה הזאת! אני נשאר איתך"! אמר בביטחון.
זה באמת קורה לי? הוא באמת רוצה להישאר איתי?
"לא מה פתאום!" אמרה לורן,למרות שהיא מאוד הייתה רוצה שיישאר איתה , "למה שתישאר!? זה עונש שלי לא שלך".
"אז מה,אני מרגיש שזה גם עונש שלי,ואני לא סובל רגשות אשם,אז לא משנה מה תגידי אני אשאר בכל מקרה"! קבע.
"אוקיי, את זה אתה אמרת" אמרה לורן.
"יופי,אני שמח שאנחנו מסכימים אחד עם השנייה" אמר בחיוך.
"גם אני שמחה" חייכה לורן.
"ביי,נתראה" אמר והסתובב.
"ביי" השבתי והוא הלך.
רציתי לשאול אותו גם על הנערה שרצתה אותו היום בבוקר,אבל הנחתי לזה לחכות.בכל זאת,אנחנו נבלה אחר צהריים שלם ביחד!