זיכרון שחלף עם הרוח

העולם סביבי מתהפך, אך נשאר דומם כפי שהיה.
אני רואה אותה מולי, אבל היא לא כאן. היא עזבה ולקחה איתה את שארית הטוב שעוד ראיתי ביקום.
היא הבטיחה שנישאר, לנצח. הוסיפה ואמרה שוב ושוב שמאהבה לא בורחים, שהגורל הוא אינסופי ואמיתי יותר מכל יתר הרגשות, החפצים, האנשים…
שאין לאן לברוח מפניו, כי הוא תמיד יחזור ויכה בך, בין אם רצית ובין אם לאו.
ואז, יום בהיר אחד. היא ארזה את חפציה ושוב לא ראיתי את פניה.
היא השאירה מכתב, ולי לא היה אומץ לקרוא את המילים.
היא השאירה מכתב, אך דבר לא היה מצורף אליו. חשבתי שלכל הפחות תשאיר לי את לבי, אותו נתתי לה לפני תקופת חיים שנדמית בעיניי כנצח.
לפני עידנים, היא הייתה שלי. ואני הייתי שלה באותה מידה. היא אמרה שהיא אוהבת אותי, על כל השיגעון, הכאב והאושר.
היא התעקשה שהיא מוכנה. מוכנה לצאת לשדה הקרב, להילחם על האושר הפרטי שלי, מתוך העצב העמוק והאינסופי שנחרט זה כבר על העור, השתקע בבשר וסירב להיעלם.
הזהרתי אותה.
אמרתי לה שיבוא יום ויימאס לה. ידעתי שהיום הזה יגיע והיא תבקש לעצמה חיים טובים יותר, עם מישהו שמחייך באמת, ולא רק מתוך הצורך לשמור הכל לעצמו כדי שאף אחד אחר לא יישא בעומס הכאב.
אבל היא סירבה להאמין. היא סירבה להניח לי.
וכעת… שבור ומדמם, היא הותירה אותי מאחור. בלי לומר מילה…
אני רוצה לשנוא אותה, אבל לא יכול.
זו לא אשמתה, ואני ראיתי את זה קורה, עוד לפני שהגעתי למצב הזה.
אולי הייתי צריך להרחיק אותה, אבל היא כל כך יפה.
אולי הייתי צריך לעזוב לפני שהיא תעשה זאת, אבל היא כל כך אמיתית, שקשה היה לי להעלות את המחשבה, לחיות בלעדיה.
אולי הייתי צריך למתן את הרגש, אבל היה זה בלתי אפשרי לא להתאהב בה…
ועכשיו…
מכל היופי הטהור ביותר שהכרתי בחיי. מכל הסיטואציות, מכל הרגשות שחווינו, כשאהבנו וכשאהבנו פחות, נותרו לי רק אלו; מילים בכתב יד צפוף ומוקפד שהיא שכחה לשאת איתה.
ואני אוחז את הנייר בידיי, ובדמעות ספוגות בכאב אימתני אני פותח את הקפלים הרכים.
אם לא אזכה בלבי שוב, לפחות אדע למה, לפחות תהיה לי סיבה כשאשכב במיטה קרה בלילות, פוחד להביט אל הצד השני שמא אעורר את הלב להידקר כשהיא אינה.

"היי טיירון, אהוב נצחי…"

אני מקפל שוב את המכתב, מחכך את ידי במצחי. למה היא הייתה חייבת להשתמש במילים האלה? דווקא באלה?
האם לא בכיתי מספיק…
אני חוזר ופותח את הנייר באומץ שאיני יודע מהיכן אני שואב, בהתחשב בכך שכבר לא נשאר לי דבר בחיים האלה להיאחז בו.

"אני רוצה לומר שאני מצטערת, אבל אתה אולי האדם היחיד שתבין כשאומר שאני לא יכולה להצטער, כי איני יכולה לתת לרגשות כאלה ללוות אותי אל המסע שלקחתי על עצמי לחוות…"

אני חושב על כל הפרצופים שעשתה, כשהייתי מחבק אותה חזק מידי, על התעוותויות הכאב הקטנות האלה שהופיעו רק בזמן האחרון.
אני לא ממש יודע למה אני חושב על זה. אבל זה פשוט צף ועולה, החיוכים הקטנים האלה שהיו באים ישר אחרי. הנשיקות שנועדו להסיח את דעתי, כשחשבה שאני לא מודע…

"אני רוצה לספר לך, אבל משהו מונע ממני. אולי תמצא את זה דומה לאולי אלפי השיחות שהיו לנו, כשניסית להסביר לי מהיכן כל העצב הזה נובע, ואולי כעת תבין את ההרגשה שהייתה לי כשבסופו של דבר רק חתמת במילים 'איני יכול לומר זאת במילים. את במילא לא תביני'.
אבל החלטתי בסופו של יום בכל זאת לנסות כמיטב יכולתי, במיוחד לאור העובדה שהותרתי אותך לבדך, תוהה על הפזיזות בה אספתי את חפציי ועזבתי…"

היא מאז ומעולם הייתה מוכשרת בניסוח רגשות ומחשבות על דפי הנייר. אשפית בכתיבת אופי האדם, בקשותיו, רצונותיו, תיאוריו את הרקיע ואת האדמה. כישרון בו מעולם לא התברכתי.

"זה התחיל לפני שבועות ספורים,
הכאבים הקלים החלו להפציע ואני הקלתי ראש בחשיבותם. ביטלתי זאת כי סוף סוף זכיתי באגדה בה מאז ומעולם האמנתי. קיבלתי את הנסיך שלי ואת העושר ואושר שמתלווה אליו והייתי שמחה. בקץ כל הימים, הרגשתי שלווה בצורה בה לא יצא לי להיתקל עד כה, עד שהכרתי אותך.
העלמתי עין, אבל הגיעו ימים בהם כבר לא הייתי יכולה לעשות זאת.
'המציאות היכתה', כפי שאתה תמיד נוהג לומר.
אתה זוכר את היום ההוא בגן המשחקים?
ישבנו על הדשא, גבעה קטנה ויפהייפיה שעמלת שעות כדי למצוא עבורי. אלוהים, נדמה כאילו היה זה רק אתמול…
ישבת שם, קרוב ויפה תואר. ידך כרוכה סביבי ושפתייך מחייכות. אולי לא היה זה חיוך אמיתי, אבל אתה היית אמיתי וזה כל מה שהייתי צריכה.
שאלתי אותך שאלה.
אני סקרנית לדעת אם אתה זוכר את השאלה ההיא, אני מניחה שכן. למדתי להכיר את ההרגל הזה שלך, לשכוח דברים חשובים ולזכור את הפרטים הקטנים והשוליים שתמיד אהבת להיאחז בהם."

כן, מרין. אני זוכר.
שאלת אותי "מה אם מעולם לא הייתי מקבלת חיים להיטמע בעולם הזה? מה היית עושה אז?"
אלו היו המילים המדוייקות שלך, חייכת, אני זוכר שעלה במוחי עד כמה את מתוקה ועד כמה הייתי עושה הכל בשבילך, אם רק היית מבקשת.

"אמרת לי שאם לא הייתי נולדת, לא הייתה לך סיבה להיות בעולם הזה. ולכן גם אתה לא היית כאן…
אני חושבת על זה עכשיו, מנסה לנתח מצבים שונים אליהם נקלענו, ולא מצליחה להגיע למסקנה חד משמעית באשר לסיבת הקיום שלנו, שלי ושלך.
אתה היית כל העולם שלי. אתה עדיין; הכוכבים שלי והרקיע, האדמה והלב.
ואני רוצה שנהיה יחד. שנקיים את כל ההבטחות החוזרות ונישנות שלנו, עד המוות. בלתי נפרדים – לעולם.
אבל אהובי, אני יודעת את כאבך, עם כמה שתחשוב שאתה רמאי דגול, ושפני הפוקר שלך אינן מסגירות דבר.
ואני מתארת לעצמי שתוכל להבין אותי כשאומר שאיני רוצה להמית עלייך עוד קורטוב של צער פרטי שקיים בי, בנוסף לקשיים שהחיים דיים מפילים על כתפייך…"

"אבל את הקיום שלי". אני רוצה לצעוק אבל לא נותר עוד אדם סביבי שישמע את המילים. לכן אני רק שומר את התיסכול בדממה וממשיך לקרוא;

"טיירון, לא יכולתי לספר לך.
לא הצלחתי להביא את המילים אל קצה הלשון כדי לפלוט אותן ולגרום לך לדעת.
לפני שבועות מספר קבעתי תור לרופא מומחה לייעוץ לגבי הכאבים. אובחנתי כחולת לוקימיה וכאדם שנגזר עליו כאב עד לסוף המר.
אני כל כך רוצה להצטער, אבל משהו לא נותן לי. אני צריכה להיות חזקה, אני אמורה להיות. אם ארצה להחיות את הסיכוי הקלוש הזה לשרוד…"

אני מרים את עיניי אל תקרת העץ בבקתה הישנה ולא מצליח להרגיש, לא מצליח לחשוב. לא מצליח להבין מה היה רשום, מה בדיוק קראתי זה עתה.
אני מנסה שוב לבכות, כי משהו בי אומר שזה היה עצוב, שאני אמור להמשיך להתייפח כמו ילדה קטנה, אבל משהו בי חוסם את הקיום השוטף שלי ואני פשוט בוהה בתקרה, נושם ונושף לסירוגין.

איני יודע אם המשכתי לקרוא, בשלב הזה נדמה כי המילים פשוט נלחשו לעברי, בקולה שלה מתוך הדפים;

"אני יודעת, הייתי אמורה לומר לך, לספר לך הכל.
אבל אתה האמנת שאני מושלמת, ועם כמה מגוחך שזה יישמע, רציתי שלעד אחיה בתוכך כזיכרון המושלם ההוא, הילדה שלעולם לא כואבת על דברים שכורח המציאות זורק לעברה.
אני מחייכת, אבל משהו בפנים בוכה.
אני אוהבת ומשהו בפנים צורח, חזק מכפי שאי פעם יוכלו בני האדם לשמוע.
אני חזקה, טיירון, ואני יודעת שאיני יכולה לבקש ממך למצוא את הכוח ולהמשיך הלאה, אבל אני רוצה שתחיה את החיים שמגיעים לך, עם מישהי שראויה לך.
תבטיח לי לזכור,
גם אם הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא לשכוח…
אל תנסה לחפש אותי, אני בטוחה עם האדמה והכוכבים במקום מוגן. אני שמורה בלב שלך, ולעד אהיה…
שלך באהבה נצחית ואינסופית,
מרין."

אני יודע שהיא התכוונה לשמור עלי מכאב, אך ברגע הזה כשהשברים חותכים ופוצעים עמוק, המילים שלה הם קללה בת אלמוות.
אני לעד אזכור אותה. אני לעד אכאב.
אני מוכרח למצוא אותה,
לחבק אותה, רק עוד פעם אחת. רק עוד דמעה אחת למחות מפניה.
עוד חיוך אחד, ואני איעלם…

אני קם ממקומי, אורז את מעט הדברים שהשאירה מאחור ומתקדם אל הדלת,
אני מביט בפעם האחרונה לאחור על הזיכרונות, מתרוצצים כמו נמלים על פני ההווה ונועל על סורג ובריח את העולם שפעם הייתי בו קיים,
ואולי גם זה היה רק חלום…