זו תמיד הייתה היא

אני זוכרת שהייתי קטנה, עוד לא ידעתי מה זה לאהוב.
נכנסת לחיי, חבר טוב.
היינו מדברים שעות וצוחקים אל מול שקיעות
היית מחייך אליי עם עינייך התכולות.
ולרגעים פתאום הבנתי שבתוך ליבי יש רק אהבה אלייך
ולרגעים פתאום הבנתי שאני מעריצה כל חלק השזור באישיותך
וכששאלתי אותך, חברי הטוב, האם אתה חושב אותו הדבר,
עצרת לשניה ואמרת לי "זו היא שאני אוהב." ומשהו נשבר..
ומול השקיעה על הצוק שלנו כבר לא יכולתי להסתכל בעינייך הכחולות,
אני זוכרת שכשהסתת את המבט ברחתי בגבעות
אתה כלל לא שמת לב שהלכתי, חשבת שכנראה זה שום דבר…
מאז אותו רגע האדם שהייתי התבגר ועבר.

וככוחו של הרגל נשארת חבר טוב..
היינו צוחקים ומדברים שעות בגשם הרטוב,
והיית מסתכל עליי בעינייך התכולות
היינו מתייעצים על כל דבר ושואלים מלא שאלות
מה יהיה בעתיד? מה טמון לנו בכל?
ולרגעים שכחתי את הרגע מול השקיעה שלנו
ולרגעים הרגשתי שוב את האהבה אלייך
ואהבתי אותך כלכך בכל שניה ורגע בחיי
ולפני שעוד הספרתי רק ציינת בפניי " זו היא שוב."
ומשהו בי נשבר, משהו בי נגמר
השתניתי , נהייתי אדם יותר קר

קשה לי היום להיפתח לאנשים, קשה לי להאמין שאני שווה מספיק.
אני מפחדת ליפול, הלב שלי עוד אינו שלם
אומרים שעם הזמן פצעים אמורים להיעלם..
הדבר שמצחיק בכל הסיפור הזה בך,
שאחרי כמה שנים שוב אני אוהבת אותך
ושוב אנחנו מדברים , הפעם בלילות
ושוב אני מסתכלת בעינייך התכולות
ואני מחייכת אלייך , חבר טוב ,
אני אוהבת אותך , לימדת אותי לאהוב.

אני מחכה שתראה, חברי היקר,
שזו אני, לא היא.
אבל זו תמיד הייתה היא.
זו תמיד לא אני.
אני אוהבת אותך, חבר הכי טוב שלי
בבקשה תגיד שאתה אוהב אותי