זה רק ארתור

לפעמים אחותי עדיין שואלת עליו. היא כבר גדלה בחצי שנה מאז, אבל משום מה לי זה נראה כמו נצח.
כל דקה נמשכת לעוד חמישה ימים בלתי נסבלים.
אבל איך אני יכולה להסביר לילדה בת 4 וחצי את גלגל החיים האכזרי? היא תמימה מדי, עוד לא מודעת לדברים הפשוטים ועם כך הבלתי נסלחים שקיימים בעולם שלנו.
אני מסתכלת עליה עכשיו בעודה יושבת על הספה וצופה בארתור. זאת הייתה הסדרה האהובה עלינו, עם כמה שזה נשמע טיפשי.
אהבנו לרבוץ על הספה כשהידיים והרגליים שלנו אחד על השני, יושבים בגוש אחד ורגוע שלא ממהר לשום מקום.
אני זוכרת שתמיד הוא היה אומר, בעוד עשן הסיגריה נפלט מפיו, "לפעמים אני רוצה לחיות בסדרה הזאת," ואז הפה שלו תמיד היה מתעקל במין זווית קטנה כזאת כלפי מעלה שמסגירה את החיוך המתוק שלו. "זה כל כך פשוט שם."
הוא סיפר לי שהוא עוד אהב את הסדרה הזאת כשהיה ממש קטן, ממש כמו אחותי.
הוא הכי אוהב את ארתור הוא תמיד אמר לי, כי הוא יודע ליהנות מהחיים בדרך הפשוטה והנורמטיבית ביותר.
אהבתי שהוא דיבר ככה, כי הוא נשמע חכם ועמוק יותר ועם כמה שהכרתי אותו אף פעם לא ידעתי למה לצפות. זה היה אחד מהדברים האהובים עליי כשביליתי איתו.
בשלב מסוים כשאתה מכיר אדם טוב כל כך, אתה יכול לדעת בקלות על מה הוא חושב או מה הוא הולך להגיד, אצלו זה אף פעם לא היה ככה.
אני עד היום יכולה לשער מה היה יכול להגיד במצבים שבהם אני נקלעת לבדי עכשיו, אבל לעולם לא יכולה להיות בטוחה באופן מוחלט.
לפעמים אני עדיין לוקחת את אלבום התמונות שהוא עשה לי לכבוד השנה שהיינו ביחד.
הוא תמיד היה זוכר, גם כשאני העזתי לשכוח.
לפעמים אני גם עדיין פותחת את אותו האלבום, אבל זה כשאני אוזרת את כל האומץ האפשרי שנמצא בקרביים שלי.
כל פעם מחדש אני נושמת עמוק ומדפדפת בתמונות, לא מפספסת אף אחת מהן.
ועם זאת, אחת הכי זכורה לי במיוחד. זאת התמונה האחרונה באלבום, התמונה האחרונה שיכולתי לשים לפני שנגמר לי המלאי לתמיד.
רואה אותו קרוב למצלמה, שיערו הבהיר פרוע, עיניו עצומות וחיוכו -הדבר הכי מתוק שאי פעם ידעתי -גדול מתמיד. הוא תפס את התמונה בעודו מחייך את החיוך הביישני והכי אמיתי שהיה לו מעולם.
על כתפו הרחבה ראשי נח עם עיניים עצומות.
אני לא זוכרת את הרגע הזה כיוון שנרדמתי עליו. אני רק זוכרת שלפני שנרדמתי ראינו ארתור, שוב, אותו מרתון עונות בלתי פוסק.
ואני זוכרת גם את הרגע שאחרי שהתעוררתי.
הרגע שהוא כבר לא היה איתי. מצחיק שבאותו הרגע לא ידעתי לאיזה מצב נקלעתי, עצוב לדעת שהיום אני לא מפסיקה להיזכר באותו המצב.
אני זוכרת את היום ההוא, אותו יום ראשון רגיל לגמרי לכאורה, שגרתי ועם זאת מלא שמחת חיים.
היום המאושר והטרגי ביותר שאי פעם היה לי.
מאותו היום הבנתי למה התכוון כשאמר שארתור כל כך שונה ופשוט לעומת המציאות שאליה אנחנו מתעוררים בבוקר כל יום. שהיא, לעומתו, לא פשוטה בכלל.
אני נאנחת וחוזרת לחדרי, מדשדשת מהסלון עד כמה שאני יכולה לגרור את עצמי.
אני מנסה בכל כוחי להגיע כמה שיותר מהר משם, כי אחותי לא צריכה לראות אותי נשברת מהסדרה האהובה עליו.