זהירות, שובר

כמה הודעות כתבתי לך, ולא שלחתי..
כמה מילים כיוונתי אליך, ולא אמרתי..
כמה אהבה הרגשתי אליך, ולא מימשתי..
כמה כאב גרמתי, בלי שבכלל התכוונתי…..
מגילות על מגילות, שנותרו בארכיון,
טלנובלת החיים,
ששאבה אותי אליה..
אהבה, שנועדה שלא להתממש.
חום עדין, שהפך לאש.
אש גדולה, שורפת כמעט..
מכאיבה הרבה, מאירה כמעט
מציאות אבסורדית , שנועדה שלא לקרות..
ועוברים הימים, והשנים עוברות.
גדלים, משתנים,
זורמים בזרם החיים..
אבל הכאב נותר קבוע,
המים שם לא זורמים
לפעמים מתעמעם לפעמים נחלש
לפעמים מציף, ואתה נותר מותש..
וזה מעייף, וכל כך לא הגיוני
שאני כמעט צוחקת בקול.
אם הייתי מביאה סיפור כזה לסרטים, הוא היה נחטף ישר.
או במקביל נדחה בשל אבסורדיות יתר.
אבל החיים הם לא סרט, ומיציתי את זה מזמן
ולא עוזרת השכחה, ולא עוזר הזמן.
אז חלאס.. דיי..
הלוואי והיה זה באמת מאחורי
מה יעזור? אולי בחור אחר?
מה יגרום ללב העקשן הזה סוף כל סוף לוותר?
בונה שגרה, בונה חיים..
הבעיה היא כשהם בהכרח של המציאות עוצרים.
פה קצת מורכב להעמיד פנים…
ובכל זאת- יש את הלב, ויש את החיים.
כך הבהרת מליון פעמים.
אז את ההודעה הזאת, מיני רבות..
לא תקבל, היא תישאר במגרות
לצד הלב הכואב,
השירים שנכתבו,
ואהבה שפעם הייתה,
והיום הפכה לגעגוע הכלוא בצנצנת,
מידי פעם פותחים אותו, אבל לרוב הוא שם, מעלה אבק..
בפינה האסורה שכתוב עליה-
זהירות, שביר.
או ליתר דיוק- זהירות, שובר.