ורדים שחורים ואקדח אחד

התקשרתי אליו
כי רציתי להיפרד ממנו
אך ידעתי שאם אני
אפגוש אותו פנים מול פנים,
אני לא אוכל לעשות זאת
"היי, מותק אני עוד מעט מגיע,
זה יכול לחכות עד אז?"
הוא שאל בקול שתמיד גרם לליבי
לזמר בשמחה, הקול הזה היה
בדיוק מה שרציתי לשמוע
בדקות האחרונות שלי
"פשוט רציתי להגיד לך,
שאני ממש מעריכה את זה שהיית איתי,
אני ממש שמחה שהכרנו"
אמרתי והדמעות זרמו להן בשקט על לחיי
למרות שקולי היה שליו ויציב
"מה זאת אומרת?"הוא שאל וקולו הפך להיות מבוהל
"אני אוהבת אותך
ודי משמחת אותי העובדה שהיינו יחד עד סוף חיי"
אמרתי וקולי התמלא בחמימות וחיוך קטן
הצתייר על פני
"בבקשה, אל תעשי שום דבר נהר, טוב?
פשוט תחכי עד שאני אגיע,
נוכל לדבר כשאגיע,איפה את?"אמר וקולו היה מלא
בכול כך הרבה פחד וחרדה
"אני מצטערת אבל אני לא רוצה שאתה תהיה זה שימצא אותי,
לכן אני אשמור זאת בסוד"אמרתי בשקט
"אז בעצם התקשרת בשביל לשבור את ליבי"
אמר ויכולתי לשמוע מהצד השני של הטלפון שהוא בוכה
והאמת הייתי וכנה למות רק בשביל לדעת שאני
עד כדי כך יקרה לו שהוא מוכן לבכות בשבילי
הרי הוא היה זה שמעולם לא בכה לא משנה כמה חייו היו קשים
הוא היה זה שמעולם לא היה אבוד אבל עכשיו הוא נשמע
כאילו כול חייו ירדו לטמיון"לא התקשרתי בשביל להגיד לך שאני אוהבת אותך
ולהיפרד. לומר לך שלא משנה מה יקרה אני אוהב אותך עד שאפילו זיכרוני יימחק"
אמרתי ונעצרתי לשניה"אני מניח שאת מחליטה להיתנהג באנוכיות בפעם הראשונה בחייך"
הוא אמר וצחק צחוק שנשמע משוגע, אך לי הוא נשמע משגע,וגרם לי להרגיש אשמה לשניה
"כן, אבל גם במעשה האנוכיות הקטן הזה, אני עדיין דואגת לאחרים, אז כשכול זה יסתיים
אני רוצה שתלך לבית שלי ותגיד להוריי לחפש בחדרי, הם ימצאו שם את המכתבים שלי
ומספיק כסף בשביל שיוכלו להמשיך לחיות בלי לפשוט רגל אחרי ההלוויה שלי, אה ותזכור אני רוצה
ורדים שחורים"אמרתי לו וחיוכי גדל כאשר נזכרתי בורד שחור ספציפי מאוד
"אני מניח שלא צריך לשאול אם את זוכרת את הורד ההוא, הורד מפגישתנו הראשונה,
אלוהים הייתי כול כך לחוץ, שלא שמתי לב שהורד נפל לתוך הצבעים של אחותי"
הוא אמר וחיוכו נשמע מבעד לטלפון"כן, אבל זה היה הפרח היפה ביותר שקיבלתי בחיי"
אמרתי "תגידי, את מוכנה אולי,לפחות, לחכות עוד קצת איתי על הקו?"הוא שאל בקול נואש
ואני ידעתי בדיוק למה "חנון מחשבים קטן שלי"אמרתי בחיוך"אני מצטערת אבל עם כול מילה
שאתה אומר אני מאבדת את האומץ, אני מצטערת נתראה בעוד כמה עשורים"
אני אומרת והטלפון נופל מידי, ואני יכולה לשמוע אותו צורח את שמי "ביי"
לחשתי כאשר הרמתי את האקדח הכסוף אל ראשי, סחטתי את ההדק
היה שקט לרגע אחד, כאילו כול העולם דמם שניה לפני שנפלתי.