וזה כואב

אני לא מבינה למה האמנתי שוב.
החיוך הזה , המילים היפות.. לא יכולתי להכחיש שאהבתי את זה .
שוב להזכיר לעצמי שהוא לא אחד של אחת, לא לצפות לשום דבר. אבל אני בעצם לא שולטת על הרגש. אבל האמת שחשבתי הוא יהיה שונה מהם.
איתם זה היה אחרת, הם מחמיאים, מחזרים. ואז החברה צצה משום מקום, ואת מגלה שהיא הייתה קיימת כל הזמן הזה.
אבל איתו חשבתי שזה יגמר אחרת, אפילו שזה לא התחיל בננו.
הוא דאג , שמר, הכל היה נראה כל כך מבטיח פתאום. כל כך תמימה… מה חשבתי לעצמי ?
אולי זה משהו בי שגורם להם לבוא אלי, כי הרי לכולם הכל כל כך מסתדר.
לשמוע את החברות מספרות מה הוא קנה להן, כמה זמן הן ביחד ולראות את החיוך הזה.
אולי זה משהו שאני משדרת. היי אתה אני יודעת שיש לך מישהי אבל אכפת לך לבוא שנייה ולשבור לי את הלב ? ואז הם באים. וזה כואב. כל כך כואב שהמילים מיותרות. כאילו יש לך מין חור בלב , והוא ממשיך לגדול ולהרוס אותך.
ושוב את קמה מחדש , מבטיחה לעצמך לא להתפתות להיכנס לציפיות שוב. וזה כל כך כואב.
וזה משגע אותי, שבעצם לא היה שום דבר, אבל זה מרגיש.
ומה שיותר כואב מהכאב עצמו, זה שכבר התרגלתי לאכזבה הזאת.
לא אחד ולא שתיים, אפילו לא שלוש או ארבע.
אחד אחרי השני , באים … גורמים לך לפתח ציפייה , שאולי סוף סוף … ואז פתאום החברה הזאת, והיא הייתה קיימת כל הזמן. וזה כואב.
והכאב גם הופך לכעס , כועסת על עצמי. כועסת עליהם. עליו.
חשבתי שהוא יהיה שונה.
וזה כואב.