והוא אפילו לא מכיר אותי

כבר לילה. כולם במיטות שלהם, מתנהגים רגיל. כמו שצריך.
רק אני עם עיניים פקוחות, שוכבת על הגב, כי אמא אמרה לי אתמול שזה בריא יותר, ולא מצליחה להירדם.
חושבת עליו. מנסה לשכוח ממנו, כי זה לא יקרה, וזה די ברור. הידיעה הזאת ש״אם הייתי פוגשת אותו״, או ״אם הוא לא היה כל כך מפורסם״ זה היה ״יכול לקרות״, הורגת אותי, אבל גם מעודדת אותי בו בזמן.
אני לא רוצה להיות אחת מהבנות האלה שמעריצים את ״החתיך הזה״ מלהקת בנים מוכרת, אבל אני לא עומדת בפני הפנים שלו. המבט שלו ממיס אותי. ואני אפילו לא מכירה אותו.
כאן שום דבר לא יעזור. לא מוזיקה, לא כתיבה. כי זה דבר אין סופי. כמעט ואין דרך לצאת מהלופ הזה. אני לא בטוחה אם זה נורמלי או לא, אבל אני מפנטזת על הפגישה איתו. על הרגע שהוא יגיד לי את המילה ההיא, שמתחילה ב-א׳, בפעם הראשונה.
אני חולמת ומחפשת דרכים להגיע אליו, ולספר לו. אני לא יודעת אם זה תקין או לא, אבל זה מה שאני עושה.
זהו. אני יכולה להודות. התאהבתי במפורסם.