ואז ראיתי מה שיש בך

את תמיד היית הילדה המוזרה- האחת שאף פעם לא מסתכלת למטע, תמיד עם העיניים סופרת כוכבים. היית מגיע לבית הספר פעם בשבועיים אולי, אבל אני זוכר אותך עוד מהיסודי, עוד אז היית מוזרה, הציורים שלך היו הכי מוזרים-אף פעם לא משהו מדויק, תמיד קישקושים מוזרים.עם הזמן כולם היתרחקו ממך, היו שמועות שאבא שלך פושע ושביגלל זה אמא שלך היתגרשה ממנו.
כולם אמרו שאת מוזרה ומסוכנת, שאת מדברת עם עצמך ושלא אכפת לך מאף אחד.
וגם אני. גם אני האמנתי לשמעות האלו ואהבתי לצחוק עלייך כשהיית מועדת או נופלת.
ואז הכיתה שלנו יצאה לסיור במוזיאון. לא שמתי לב אלייך ביכלל עד הרגע בו שנינו ניתקענו במעלית. בהתחלה שתקנו, לחצתי על כפתור החירום והתחלתי לידפוק על הדלתות בחוזקה.
לפתע תפסת את ידי ומשכת אותה מהדלתות. אנ זוכר את מגע ידיך הקרה ובדיוק באותו רגע הבטתי לתוך עינייך, הן היו כחולות ומלוכסנות ואז שמתי לב שיש לך גם נמשים על האף והשיער השחור שלך שתמיד נראה פזור ולא מסודר מאוד ארוך ונופל בצורה מושלמת לצידי הפנים שלך ומדגיש עוד יותר את עינייך. ואז הלב שלי התחיל לידפוק.
"הם יספרו את התלמידים ליפני שיעלו לאוטובוס וישימו לב שאנחנו חסרים" אמרת.
זאת היתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן ששמעתי את קולך. את החצי שעה הבאה בילינו בישיבה על ריצפת המעלית ודיבור.
אני לא זוכר איך התחלנו לדבר, אני חושב שזה פשוט זרם. סיפרתי לך מה היה במסיבה של עומרי בשבועה שעבר ואת צחקת- צחוק כנה ומתגלגל. צחוק שגרם גם לי ליצחוק.
אני זוכר שרצית לומר עוד משהו אבל בדיוק אז ניפתחו דלתות המעלית.
מאוחר יותר באותו שבוע ראיתי אותך יושבת לבד על הספסל, מראה רגיל, אבל עדיין- באותה שניה היה לי רצון עז לגשת אלייך ולשאול מה את קוראת. לא עשיתי את זה.
פעם שרוול חולצתיך היתקפל קצת ולרגע אחד ליפני שסידרת אותו חזרה יכולתי ליראות כמה צלקות דקות וארוכות לרוחב ידיך.את קלטת את מבטי וחייכת.
משהו בהיתנהגות שלך היה כל כך קליל ומשוחרר- כלך כך פשוט. יום שישי אחד כשהייתי בדרך לקובי, לעוד שישי של שתיה של החבורה שלנו ועוד כמה בנות מהשיכבה, כשעברתי ברחוב ראיתי אותך. אני עד עכשיו לא מבין איך הישתכנעת אבל איכשהו שיכנעתי אותך לבוא איתי. את לא שתית, סתם ישבת שם וניסית להעמיד פנים שהמבטים שכולם תוקעים בך והבדיחות שמריצים עלייך לא מפריעות לך. אני גם ניסיתי להעמיד פנים שהן לא מפריעות לך.
באיזשהו שלב דויד ושרי, הלכו לחדר להיתמזמז, יואב ניסה את מזלו עם שתי בנות בלונדיניות שמעולם לא ראיתי בשיכבה. שאר האנשים ישבו דיברו ומידי פעם היתלוננו שניגמרה הבירה ושמישהו צריך ללכת ליקנות עוד. המבט שלי נדד אליך. השיער השחור והארוך שלך נח על גביך ועינייך הכחולות היו ממוקדות בחלון-ידעתי שאת רוצה ללכת, ידעתי שאת לא רוצה להישאר.
עומר אמר משהו והשאר צחקקו- מבטיך היתמקד עוד יותר בחלון כאילו את מתאמצת לא לשמוע את דבריו. רק אז הבנתי שהוא צוחק עלייך. "שתוק כבר, חפרת" אמרתי. הוא הביט בי וצחק. צחוק שלווה בעוד כמה בדיחות עלייך. הרגשתי כעס שהבאתי אותך לפה, הרגשתי בושה בשבילך. קמתי ומשכתי בידיך. זרקתי כמה הערות לכיוון עומר שגרמו לו להסמיק ולבנות סביבו לצחקק. הובלתי אותך משם וליוויתי אותך עד הבית. אני לא זוכר שהיצטערתי על אותו ערב.
אני זוכר שכשהגעתי הביתה זה היה כל כך ברור לי. הבנתי שאיכשהו הצלחתי להרגיש אלייך משהו וזה הוציא אותי מדעתי. זה הוציא אותי מדעתי כי את מוזרה, וכי אומרים שאבא שלך רוצח ואמא שלך מכורה לסמים, זה הוציא אותי מדעתי כי איכשהו לא היה לי איכפת מכל זה אם רק אזכה לראות שוב את עינייך ולשמוע את צחוקך.
התחיל חופש חנוכה ובמשך שבוע שלם לא היה לי אכפת מה כולם חושבים עלייך, לא היה לי אכפת שעומר ויואב מארגנים כל ערב איזה מסיבה עם מלא בנות. עיניין אותי כל הזמן לדבר איתך בפאלפון ולהיפגש איתך וליצחוק איתך ואהבתי להרגיש מאוהב בך. ידעתי שגם את מתאהבת בי וזה רק משך אותי לבלות איתך יותר. הרגשתי רע עם עצמי- הרגשתי רע עם זה שידעתי שאם אעזוב אותך את תעלמי שוב , ידעתי שזה ישבור אותך וזה הרגיש לי טוב לדעת שיש לי השפעה כזאת עלייך. אבל מהצד השני גם ידעתי שאם תעזבי אותי אני יהיה שבור גם, ידעתי שזה יהיה משהו שלא אצפה לו.
אני זוכר כמה זמן רציתי לנשק אותך. כמה פעמים ניסיתי ליצור את הרגע הנכון.אבל את היית מחייכת ומרחיקה אותי ממך. כמעט תמיד חייכת- איך יכול להיות שבן אדם כל כך בילתי נראה כמוך מחייך כל כך הרבה?!
ביום האחרון לחופש עזרתי לך לנקות את המדפים העליונים במחסן של הביניין שלך, (עבודה שקיבלת מועד הבית בתמורה לויתור על דמי ועד הבית). הייתי צריך להחזיק לך את הסולם. כשעלית עליו והיית עסוקה בלנקות את המדף חולצתיך הורמה מעט ויכולתי לראות קצת מעורך. לפתע אחת מרגלי הסולם נישברה ואת החלת ליפול עליי. תפסתי אותך מידי ומרוב התנופה שבנפילה שלך יצא שידי משכו את חולצתיך מלע מעט. יכולתי להרגיש את החום שבא מעורך וראיתי אותך מסמיקה.חזינו הוצמדו והרגשתי את פעימות ליבך. היתפללתי שאת לא מרגישה את שלי.
וזה היה הרגע, הרגע הנכון לנשק אותך, אבל גם אז ברגע הזה את חייכת חיוך בישני והישתחררת מאחיזתי.
ביום ההוא היה הרבה גשם. הלכתי במיסדרונות בית הספר ולידי עומר ושחר. הם דיברו על זה שרננה נידלקה עליי ושהיא תיהיה במסיבה בשבת, אמרתי שאני לא אבוא. כשהם שאלו למה עצרתי ועניתי שאחרי הפעם האחרונה שהבאתי אותך איתי הם הריצו עליך בדיחות ואני לא רוצה שזה יחזור על עצמו.
הם הביטו אחד בשני ואז בי. ואז הם החלו להטיח לעברי את כל הדעות שלהם שלא באמת עיניינו אותי. הם אמרו שאת סתם סטוץ ושאני יודע את זה, הם אמרו שאת מוזרה, הם אמרו שאת מביכה כי את לא יודעת להיתנהג עם אנשים. וזה היה כל העיניין- לא היה לי אכפת! לא היה לי אכפת כי כשאני איתך לא הייתי צריך אנשים.
באותו היום בהפסקה היתעכבתי בכיתה. שלחתי לך הודעה לחכות לי במידשאה. עוד כשהיתקרבתי לשם יכולתי לראות את ה'חברים' שלי עומדים שם בגוש וידעתי שאת במרכזו. כשהיתקרבתי שמעתי אותם שואלים אותך אם זה נכון שאבא שלך רוצח ואמא שלך נרקומנית, אם זה נכון שאין אחד מהבית ספר השני בשכונה שלא היה איתך. פילסתי את דרכי ביניהם והוצאתי אותך משם. משכתי אותך אחרי ולא עצרתי. לא הבנתי בדיוק לאן אני הולך אבל ידעתי שאם העצור את תתחילי לבכות. יכולתי להרגיש את הדמעות בעיניך למרות שכלל לא היסתכלתי עלייך.
לבסוף ניכנסנו לשירותי הבנות שהיו ריקים כי השיעור כבר התחיל. קול הגשם נשמע ברקע . נישענתי על הקיר ליד המראה וצפיתי בך שוטפת את פנייך ומסדרת את שיערך במראה.
'מה מצאת בי ביכלל" אני זוכר ששאלת. חייכתי והשבתי 'למה נראה לך שיש לי אליך משהו".
אז עוד לא אמרנו אחד לשני מה אנו מרגישים- אנחנו פשוט די ידענו את זה.
היסתובבת אליי ונישענת עם ידיך על הכיור מאחוריך. היתקרבתי אליך וכרחתי את ידי סביב מותניך. ניסיתי ליתפוס את מבטך אבל הוא היה תקוע בריצפה. משהו בי אמר לי שזה יכול להיות הרגע אבל העובדה שלא הביטת בי.. ואז בדיוק הרמת את עיניך. מצחינו ניפגשו ויכולתי להרגיש נשימותיך. המגע של שפתייך הרכות היה ממכר, זאת היתה נשיקה עדינה שהלכה והפכה להיות יותר ויותר אינטנסיבית, יותר תשוקתית, יותר חזקה.
ומעולם לא יכולתי להאמין שדוקא אז-ביום האפור והגשום הזה, בשירותים החיורים והמלוכלים של בית הספר יהיה הרגע הכי טוב לנשק אותך.