ואז החורף הגיע…

העולם שלנו נברא בגוונים של שקיעה, תחת רבדים עמוקים יותר של רוע.
חיים שלמים, ואני מביטה בו מהצד. פניו נמסות לכדי מראה אמיתי, זוהר פחות.
מתעתע. להיות לצד מישהו שכלל אינך מכירה. לבטוח בו, להעריץ. סגידה עיוורת לרגש שמעוור את ההיגיון לכדי התעלמות מוחלטת מהאמת, צורחת בקול קטן באוזן.
תקופה מתוקה. מוארת בניאון של קיץ. שמיים שצבועים בחיוכים, קול צחוק שמשכר את החושים ומגע, נעים יותר מחלום יפה וורוד…
ואז החורף מגיע, ומקצר את החשמל שמקים את הקרקס הבידיוני ומתפעל אותו. אני מתעוררת ואין לי כלום חוץ מפיסות קטנות וחרוכות של זיכרונות.
אני לא מכירה אותו, אבל הוא צועק עלי שהאהבה שלי היא שקר.
אני לא יודעת מי הוא, אבל הוא מתחנן שאשאר, ושוב, אני שוקעת.
הוא מתיח בי שהעולם שלי קטן וחסר משמעות. הוא שובר בי משהו שאיני יודעת איך אוכל לרפא, אם בכלל…
ואני מוצאת את עצמי, אכולת סיוטים, מביטה בתמונות; שריד אחרון למה שהיה ואבד. ומנסה לחזור להביט מבעד לאותם משקפיים, רוצה להיות מסוגלת לראות שוב. למרות שהמציאות פקחה את עיוורוני, אני מעדיפה להצליח להתבונן מבעד לקסם שעירפל את החושים וגרם לי להאמין…
אבל הוא לעולם לא יחזור. הייתי שלו, ועכשיו אני רק עוד בן אדם חסר חשיבות בעולם מלא בבני אדם חסרי משמעות. לכל אחד סיפור משלו. וזה שלי, התחיל ונגמר באותה נקודה.
זמן הזרקורים שלי נגמר ומעתה ואילך, כל מה שיקרה לי לא משנה לאיש.
הם קראו את הספר שלי, צפו ברגעים יפים בהם התחבקנו לאורה הזעום של השקיעה. בזמן ששכבנו יחד על כר דשא קוצני והעולם כולו נותר דומם סביבנו, מחליפים מילים יפות שמתפוגגות עם בוא הבוקר…
"אני אוהבת אותך."
"זאת הפעם הראשונה שאת אומרת את זה חזרה…"
"באמת? אבל אמרתי את זה הרבה פעמים, פשוט לא הקשבת…"
וחיוכים מאירים את הרקיע, על אף שהוא חשוך. הרגש נוגע בכוכבים והם זוהרים, נוצצים על פני האפלה הקרה,
וצעקה שוברת את האגדה המושלמת, היא משתקת ולא נותר לי דבר פרט למילים שאמר…
הוא נטש אותם כשקפץ מהספינה השוקעת והותיר אותי לטבוע מאחור.
ומים מציפים את הריאות. היו רגעים בהם לא הייתי מסוגלת לנשום כשהיה לידי, אבל הפעם זה שונה. הפעם, אם אמות, הוא לא יהיה שם עם דמעות בעיניים. הוא לא ינסה להציל אותי…
אכזריות גורמת לאצבעותיי להתהדק על הלהב. כאב מאכל את שרידי הרגש שעוד נותרו בי כלפיו ואני כועסת. אסור לי להמשיך לאהוב אותו, כי הוא שבר בי משהו. כי הוא גרם לי כאב; עז יותר מקליע, משמעותי יותר ממכה.
מעשה בלתי נסלח, ועם זאת שבריו של הלב שבי עוד זועקים את שמו בלילות אפלים וגשומים.
אלוהים, אני שונאת אותך. היית חייב לגרום לי להתאהב בך, כדי שאהיה שלך, שתוכל לשחק בי, לקלקל אותי ולזרוק, בלי להביט לאחור…