התחלה חדשה

למרות שעברו כבר 8 שנים, זה עדיין קשה.
וזה כל הזמן מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול..

אני עומדת במטבח בביתי, מביטה מבעד לחלון המשקיף לים התל אביבי ושוקעת במחשבות.

כל הסיפור התחיל לפני 12 שנים בערך, כשהייתי בת 14 וחצי..
הגעתי באמצע כיתה ט' לבית ספר חדש.
לתיכון.

אתם מכירים את זה.. מגיעה ילדה חדשה וכולם ישר חייבים לדעת עליה הכל ואם הם כבר יודעים משהו אז זה מתחיל להתגלגל בין כל הילדים בבית הספר ולכל אחד יש גרסה משלו..

אז הגרסה שלי היא שהגעתי מארה"ב אחרי 12 שנים שלא הייתי בארץ..
בעצם, ההורים שלי קיבלו עבודה בשליחות לזמן בלתי מוגבל במנהטן, ניו יורק.
התפוח הגדול- החלום של כל אחד.

ובאמת שהיו לי שם חיים מדהימים..

אבל ההורים שלי התגעגעו לארץ בטירוף, ולמשפחה שהם השאירו כאן.. והם גם הרי אמרו לי כל החיים שלנו שם שאין מצב שאני לא אגדל כאן בישראל.

אבל לא ידעתי כמעט מילה בעברית.
אז איך לעזאזל אני אשתלב כאן?! כל הזמן חשבתי לעצמי.

בהתחלה, כשרק הגענו לתל אביב.. הייתי מתבודדת.
הרגשתי לא שייכת וגם כאילו לא רוצים אותי כאן.

הצלחתי להבין את הדברים שאנשים אומרים אבל היה לי קשה לדבר בעצמי.

בכל הפסקה הייתי הולכת לחצר, מתיישבת על ספסל העץ הישן מתחת לעץ האלון הענק והעתיק, ומביטה לחצר.

וכל הפסקה הוא היה מגיע ומתיישב לידי, בלי להוציא מילה.
כאילו הבין את הצורך שלי בשקט כי אני עדיין מנסה להשתלב.

ובכל צלצול לסיום ההפסקה הוא היה מותיר אותי לבדי, ואני הייתי מנסה לחשוב למה הוא בא לשבת דווקא איתי.
למה הוא לא הולך ומשחק כדורסל או כדורגל עם הבנים האחרים?
למה הוא לא הולך ויושב עם החבורה של הילדים המקובלים במדרגות האבן? כי הרי זה לא שהוא נראה רע.
ההיפך הוא הנכון.
הוא היה הבן אדם הכי יפה שראיתי מעולם.
ובארה"ב יש מספיק סלבריטאים חתיכים.. אבל מבחינתי- אף אחד לא היה יכול להשתוות לו.

שיער שחור קצוץ.
עיניים ירוקות כחולות כמו הים שנוצצות ממרחקים.
חיוך ממיס שחושף מאחוריו שני טורים של שיניים לבנות צחורות וישרות להפליא.

ודווקא הוא היה "מבלה" איתי בכל הפסקה.

באחת ההפסקות לקראת סוף השנה, הוא החליט לדבר ולהפר את השקט הקסום ששרר בינינו.
"את יודעת.. מהרגע שהגעת לכאן ידעתי שיש בך משהו שונה.. ובפעם הראשונה שהתיישבתי לידך ולא דיברת הבנתי שאני צודק.. את אחרת מכל מי שאני מכיר. וזה טוב. כי היום אנשים מנסים להיות כל מה ומי שהם לא וזה רק הורס..", הוא אמר. הוא הביט בי בהססנות שמא חשש שאני אולי לא מבינה כל כך עברית.. אבל הפרחתי כל חשד לכך.
"תודה רבה.. ולידיעתך.. גם אתה שונה.. כי אחרת אתה לא היית מתיישב כאן לצידי ומבלה את ההפסקות שלך בשתיקה אלא הולך ומשחק עם הבנים או יושב ומדבר עם החבורה הגדולה..", אמרתי עם מבטא קל.
הוא התרשם.
הוא הופתע מהתשובה שלי.. כאילו שנינו חשבנו על אותו דבר.
הוא חייך חיוך קל, ציני משהו, והמשיך לדבר.
"בכל מקרה.. אם את עוקבת אחרי כל מה שמדברים בכיתה ההכנות למסיבת הסיום שלנו מתקרבות ו.. רציתי להציע לך להיות בת הזוג שלי בכל מה שקשור במופע.. את יודעת, מעלים מופע ענקי כזה עם מלא ריקודים וקטעי משחק וחשבתי שזה יהיה נחמד אם נהיה ביחד.. מה את אומרת?", הוא שאל.
"תודה רבה על ההצעה אבל..", בתחילה רציתי לסרב.
לא יודעת למה. ואז המבט הזה שהוא הפנה עליי גרם לי לטבוע בים האינסוף של הכחול והירוק המושלם של עיניו ולא יכולתי לסרב..
"יודע מה? אני אסכים בשמחה", אמרתי וחייכתי.
ואז נשמע הצלצול לסיום ההפסקה.
הוא קם ללכת ואני קלטתי שאני עדיין לא יודעת את שמו.
"רגע!", צעקתי לו.
רצית טיפה לקראתו.
הוא הסתובב והתקרבנו.
יותר מידי.
כי כשהבטנו אחד לשנייה בעיניים, זה הרגיש כאילו נבלעתי בתוך העיניים המיוחדות האלה שלו, ויכולנו לשמוע את קצב הלב של כל אחד.
ורק באותו רגע שמתי לב לראשונה לכמה שהוא יותר גבוה ממני.
כמעט בשני ראשים!
לרגע שכחתי לגמרי כל מה שרציתי לומר ורק רציתי להקפיא את הרגע הזה ולהפוך אותו לנצח כי זה הרגיש כאילו מתוך חלום.
"אממ. אתה יודע.. אחרי כל הזמן הזה.. אני עדיין לא יודעת איך קוראים לך..", אמרתי בשקט.
לאט לאט, ילדים מהשכבה התקרבו וחבורה של בנות שעמדה קרובה עלינו נעצה בנו מבטים, כמעט של שנאה.
במיוחד אחת שעמדה בראש החבורה.
הרגשתי לא בנוח.
"גולן", הוא אמר. הוא התכופף (די הרבה) ואז הוא קירב את שפתיו לאוזניי ודיבר כל כך חלש שרק אני יכולתי לשמוע.
"רוני.. אני שמח שסוף סוף דיברנו.. ותודה.. אני מקווה שתאהבי את ההפתעה", הוא אמר. ואני בכלל לא הבנתי על איזה הפתעה הוא מדבר.
"על איזה הפתעה אתה מדבר בדיוק?", שאלתי.
"על זה..", הוא אמר.
וכמו בסרטים, הוא לקח את שתי ידיו, אחז בפניי וקירב אותם לשלו.
אני.. עמדתי על קצות האצבעות.. הייתי כמעט לגמרי באוויר.
והוא נישק אותי נשיקה קצרצרה..
מגע השפתיים שלו בשלי הרטיט אותי וגרם לי לצמרמורת.
באותו רגע התאהבתי בו סופית.

כשניתקנו עדיין הייתי משותקת, ועיניי עצומות.
הרגשתי כאילו אני בגן עדן ומלאך אמיתי הרגע נישק אותי.

כשסוף סוף התעשתי על עצמי הבטתי שוב לעיניו, חייכתי, לקחתי רגע.. והתחלתי לדבר.

"אתה יודע.. למרות שאולי זה נראה ככה בסרטים.. זה לא הכי מנומס בארה"ב לבוא ופשוט לנשק מישהי..", אמרתי בקול טיפה רגוז. "אבל.. המשכתי במהירות.. זה גם לא אומר שזה אסור.. ואני מאוד אוהבת הפתעות.. במיוחד כשהן כאלה מיוחדות", חייכתי.

ואז היא התקרבה אלינו, כשעיניה הירוקות הופכות ללהבות אש, יורקות שנאה.. היא דיברה. אבל פנתה לגולן.
"אז מה, גולן.. מגיעה ילדה חדשה ומתבודדת ואתה מחליט להתבודד איתה? בשביל הזבל האמריקאי הזה..", היא אמרה בזלזול והביטה בי, "אתה נפרד ממני?", היא זרקה. ולמרות שאני עדיין לא שלטתי לגמרי בעברית ידעתי טוב מאוד למה היא התכוונה.
לא רציתי שגולן יגן על כבודי.
חוויתי בעצמי כל מיני השפלות ורמיסות כבר בארה"ב, כשירדו עליי כשהיה לי גשר, או סתם בגלל העובדה שאני יהודייה.
כן.. היו שם אנשים שלא כל כך שמחו מהעובדה שילדה יהודייה מישראל לומדת איתם.
אז נשמתי עמוק, בלעתי את רוקי ודיברתי.
"שלא תעזי לקרוא לי זבל אמריקאי אפילו עוד פעם אחת!", אמרתי בקול רועם. "כי אני נולדתי כאן בישראל.. בדיוק כמוך. וזה שלא חייתי כאן כל החיים שלי לא עושה אותי פחות טובה ממך! ותאמיני לי שלהעליב אותי ככה, סתם לקרוא לי זבל.. זה לא מתקרב אפילו לקצה הציפורן של מה שחוויתי בניו יורק.. ווהו, ואת ממש לא רוצה להיות שם ולחוות את זה בעצמך", אמרתי ופניתי ללכת.. הרגשתי את הגוש הזה שעולה שוב בגרוני.. את המחנק הזה והתחושה הלא נעימה שחוזרת אליי.. אבל רגע לפני שפתחתי בריצה לכיוון הכיתה, התקרבתי לגולן ואמרתי בקול ברור שכל מי שהיה מספיק קרוב שמע.
"אני מבינה למה התכוונת כשאמרת מקודם שאני שונה.. לפעמים זה יותר טוב להיות שונה".
ואז רצתי כמה שיותר מהר לכיתה, אספתי את התיק שלי ופניתי לכיוון היציאה מבית הספר. לא רציתי להיות כאן יותר.

כשהגעתי הביתה, פניתי ישר לחדרי, ונשכבתי על המיטה.. בוכה אגמים שלמים של דמעות לתוך הכרית.
כשאימי חזרה הביתה ושמעה את קולות הבכי מכיוון חדרי היא נכנסה בלי לשאול.
פשוט התיישבה לצידי כמו בימים ההם בארה"ב, בלי לדבר.
אבל אני כן דיברתי.
“Mom… I want to get out of here… I want to go back to New York. I miss my friends and I don’t like it in here… this is not my home”.

ובאמת.. אחרי המון שיחות עם אבא שלי, ונסיונות שכנועים ומפרכים.. החלטנו לחזור שוב לארה"ב. באמצע הקיץ חזרנו שוב למנהטן, והרגשתי שוב בטוח.
הרגשתי

וככה ביליתי את שלוש שנות התיכון הנותרות.
בחזרה עם החברים מניו יורק ועם כל מה שהיה מוכר וטבעי בשבילי.
אבל תמיד רצו לי בראש התמונות מאותו יום עם הנשיקה עם גולן..
כאילו מוחי לא באמת עזב את אותה הנשיקה וזה הדבר היחיד שהוא זכר..

ואז.. ביום הנשף של סיום התיכון שלי..
כשאני רוקדת סלואו עם מייקל, החבר שלי מזה שנה וחצי, אני מסתכלת לו בעיניים כמו שהבטתי אז בעיניו של גולן, ומנסה להרגיש שוב את אותן תחושות שהיו לי..

אך זה מעולם לא קרה.

אני התחלתי לבכות, בעודי מבינה שאולי אני וגולן לא היינו אף פעם זוג אמיתי, ודיברנו בסך הכל פעם אחת, והייתה לנו רק נשיקה אחת.. הקשר שנוצר לי איתו זה היה קשר מיוחד שלא ניתן להסביר אותו.

אז מחיתי את הדמעת והסברתי אותן למייקל כהתרגשות מהעובדה ששנינו נבחרנו להיות מלך ומלכת הנשף של השמיניסטים.

הסתכלתי לו שוב בעיניים וראיתי ניצוץ.. אבל זה לא היה הניצוץ שרציתי לראות.. זה לא היה ניצוץ של אהבת אמת ביני לבינו.

ובגלל זה.. בבוקר שלמחרת הנשף, המזוודות שלי היו שוב מלאות בכל בגדיי וחפציי, החדר שלי שוב ארוז בקופסאות, ורק שלושה מכתבים במעטפות לבנות נשארו על השידה.
אחד לאמא ולאבא, אחד למייקל, ואחד לחברתי הטובה קייט.
לכל אחד מהם הסברתי בפירוט אך בדרך שונה למה אני עוזבת וחוזרת לישראל..
וביקשתי סליחה.
הבטחתי גם שאני אשמור על קשר ושאני מבטיחה לבקר.. ושגם הם יותר ממוזמנים לבקר אותי בישראל.

נתתי מבט אחרון לחדר שלי ויצאתי ממנו, סוחבת אחרי את המזוודות והתיקים שלי. יצאתי במהירות מהבית, נכנסתי למונית שחיכתה לי ולקחה אותי לשדה התעופה.
חיכיתי כמעט 10 שעות עד שהחלה העלייה למטוס שלי, ולרגע חשבתי שאולי זה סימן.. ואולי אני לא באמת צריכה לעזוב.. אבל לא ויתרתי לעצמי. המשכתי לחכות.
עליתי למטוס, וסוף סוף הוא המריא לכיוון ישראל.
השענתי את מושבי אחורה, הסתכלתי מבעד לחלון ואמרתי שלום בפעם האחרונה למקום שהיה הבית שלי בכל השנים האחרונות.

הטיסה עברה מהר.. כנראה בעיקר בגלל העובדה שישנתי ברובה.
התעוררתי בדיוק כאשר המטוס נחת בישראל.

הגעתי לארץ, הלכתי למלון בתל אביב לחדר שהזמנתי, פרקתי את חפציי, ועל הדרך גם את כל מה שהיה על הלב שלי באותו רגע.
פשוט בכיתי וצחקתי וכעסתי ונרגעתי וניקיתי את עצמי מכל מחשבה כמעט.
התארגנתי ויצאתי לתיכון שבו למדתי במהלך שהותי בארץ..
ידעתי שכאן בישראל הלימודים נמשכים עוד כמעט חודש אחרי שבארה"ב אנחנו מסיימים את לימודינו.
אז הגעתי לתיכון וחיכיתי קצת לפני השער.

עברו עשר דקות.

ועוד שער דקות.

עברה כבר יותר מחצי שעה.

לרגע חשבתי שאולי פספסתי אותו והוא יצא מוקדם, או שהוא בכלל לא הגיע היום ללימודים ושהכל היה טעות..
כבר פניתי ללכת משם, בחזרה למלון ואז…
"רוני!", הוא צעק לי.
למשמע הקול שלו עברה בגופי צמרמורת.
תחושה מיוחדת שלא יכולתי להסביר אותה אפפה אותי פתאום.
הסתובבתי.
המבטים שלנו שנפגשו שוב אחרי כמעט שלוש וחצי שנים.. העיניים שהצטלבו וטבעו עמוק בעיניים של השני.. החיוכים שעלו על שפתיי שנינו בלי לעשות צעד..

והנשיקה שבה מיד אחריהם בלי לומר מילה.

———————————————————————————————————–

עברו בערך שלושה או ארבעה חודשים שבהם בילינו יחד בכל רגע אפשרי.
הכל עשינו ביחד.
ונהניתי מכל דקה.
זאת באמת הייתה התקופה הקסומה ביותר בחיי.

ואז הוא היה צריך להתגייס.

יומיים לפני הגיוס שלו, אמרתי לו בפעם הראשונה כמה שאני אוהבת אותו. כמה שאני שמחה שחזרתי לארץ ושאנחנו ביחד. כמה שאני מאושרת שיש לי אותו. כמה שהוא חשוב לי ובחיים לא אחליף אותו באף אחד אחר.
גולן בתשובה, אמר שרק אני תמיד הייתי בליבו ושהוא מעולם לא הפסיק לחשוב על הנשיקה ההיא.

אז קרה לי הדבר הכי קסום בעולם.

———————————————————————————————————–

*חודשיים לאחר הגיוס*

"רונית, את יודעת מתי גולן אמור לחזור היום?", שאלתי את אימו של גולן ביום חמישי אחד, כשביקרתי אצלם בבית.
"הוא אמור להיות כאן רק בשעות הערב.. אולי הוא יתעכב אפילו ויגיע רק מחר בבוקר.. את יודעת, זה כבר קרה פעם אחת", היא משיבה לי.
אני עם פרצוף חמוץ זורקת את עצמי על הספה.
אני לא יכולה לחכות שהוא יחזור.
אני חייבת לספר לו את מה שגיליתי.
אני רוצה שהוא יהיה הראשון שידע.

אפילו לאמא שלו אני לא מספרת.. כי אני רוצה להפתיע את כולם.
אבל אני אחכה שגולן יחזור.

אבל הגיע הערב וגולן לא חזר.. אפילו לא קיבלנו צלצול ממנו שיודיע שהכל בסדר ופשוט מעכבים אותו ללילה ושהוא יהיה כאן מחר בבוקר.
החלטתי להישאר לישון בביתו, כדי שבבוקר, כשהוא יגיע אני אפתיע אותו ישר.

אבל גם בבוקר הוא לא הגיע.

כל היום בטן מתהפכת לי ממחשבות ותחושות רעות.

ואז, בשעות הצהריים המאוחרות אני מביטה מחלון חדרו בקומה השנייה לעבר הרחוב ואני רואה רכב צבאי מתקרב.
זה לא הרכב שגולן מגיע איתו בדרך כלל.
וישר התחושות הרעות מתעצמות.
אני יורדת במהירות לקומה הראשונה ואומרת לרונית שיש רכב צבאי בחנייה.
"זה לא הרכב הרגיל…", אני אומרת בדאגה.
ואז נשמע הצלצול בדלת.

אני רצה לדלת ופותחת אותה במהירות, עדיין אופטימית.. כאילו גולן מחכה לנו בפתח, ואני עומדת לזנק עליו.

אבל זה לא גולן.
זה קצין העיר עם עוד שני חיילים.
אחד מהם זה חברו הטוב של גולן, ליאור.
והמבטים על פניהם לא מבשרים טובות.

בלי שיאמרו מילה אני מבינה את סיבת בואם.
אני נופלת.. מתמוטטת על הרצפה.
אני אפילו לא מסוגלת לבכות.
גם לא לדבר.
רק נשארת אילמת.

אני לא מגיבה לשום מילה שנאמרת בחילופי הדברים בין רונית לבין קצין העיר.
"גברת אברהמי… בנך, גולן, נפצע אתמול אנושות בשעות הצהריים במהלך תרגיל מאש כוחותינו..", אומר הקצין.
"לא.. אבל גולני שלי הוא חזק.. הוא בטוח שרד.. אתם טועים", אומרת ברעד רונית.
"הכדור חדר את הציוד והשכפ"צ שהיו על גולן ופגע לו במרכז החזה.. ניסינו להחיות אותו במך שלוש שעות כי ידענו איזה לוחם הוא.. היינו בטוחים שהוא יצליח לעבור את זה ולשרוד", הקצין ממשיך ומסביר בעצב רב.
"אבל זה כבר לא עזר.. איבדנו אותו. לא היה שום דבר ביכולתנו לעזור לו לצאת מזה. זאת הייתה טעות אנוש איומה. אנחנו מצטערים", אומר הקצין בפנים חתומות.

אני לא מגיבה לתחנונים של ליאור שאומר משהו.. שידעו שאני בסדר.
"רוני.. בבקשה תגידי משהו.. אני דואג לך.. כולנו דואגים. אנחנו צריכים לדעת שאת בסדר. בבקשה, תדברי איתנו". פונה אליי ליאור בעודי יושבת ממוטטת על רצפת הסלון.
"נביא לך כוס מים?", הוא שואל אותי. "אנחנו צריכים רק לשמוע ממך מילה.. רק לדעת שאת בסדר.

אני לא מגיבה לעובדה שרונית מנסה לעזור לי לקום.
"רוני'לה.. בואי תקומי.. אני אלך איתך לשטוף פנים. בבקשה, תתני לי לעזור לך", אומרת בקול רועד מבכי רונית.
"אני צריכה אותך איתי, חזקה.. בבקשה, רוני'לה", היא ממשיכה.

אני לא מגיבה לאף אחד מניסיונותיהם של הקצין, ליאור, רונית ושאר בני משפחתו של גולן להוציא אותי מההלם שנכנסתי אליו.

———————————————————————————————————–

יומיים למחרת מתקיימת ההלוויה.
במשך כל היומיים האלה, וגם במהלך כל הלוויה אני לא מוציאה מילה.
לא מדברת בכלל.

עד שמגיע הרגע שלי לעלות ולספוד לו.

ברקע אני מבקשת שינגנו את השיר שלנו.. שיר באנגלית..
. זה השיר.Another Day

אני מדברת בקול רועד.. אך לא בוכה. עדיין לא.

"גולן..
גולני יקר שלי..
אין לי מילים לתאר אותך.. את הבן אדם שהיית מהרגע הראשון שפגשתי אותך.
אין לי מילים להסביר את התחושות שגרמת לי להרגיש מאותה פעם ראשונה כשהתיישבת לצידי בספסל בהפסקה.
אין לי מילים לומר כמה אני אסירת תודה שחזרתי לארץ וביליתי איתך בחצי השנה האחרונה.
אין לי מילים לתאר כמה כל רגע איתך היה שווה זהב.
אין לי מילים להסביר איך הצלחת לגרום לי להרגיש כל פעם מחדש כמו ילדה קטנה.
אין לי מילים לתאר את המבט הייחודי הזה שלך, שבכל פעם שהבטתי לתוך עיניך הרגשתי כאילו אני טובעת.

המילים של השיר שלנו שמתנגנות עכשיו..
לא יכלו לתאר יותר טוב את מה שאני מרגישה.
את מה שאני חושבת.

אני מצטערת,
על כל המילים שלא אמרתי,
זה מאוחר מידי,
כי עכשיו הלכת רחוק מידי,
אני מרגישה אבודה,
בלי שום דבר שנשאר לי מלבד חלומות מנופצים,
אני כל כך בודדה,
אני נאחזת בזיכרונות..

גולני שלי..
אני מצטערת שלא הספקתי לומר לך עוד הרבה פעמים כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה חשוב לי. אני מצטערת שלא אמרתי לך מספיק שתיזהר ושאתה צריך לשמור על עצמך. אני מצטערת שלא הספקנו לבלות ביחד יותר זמן.
אבל זה כבר מאוחר כי עכשיו אתה רחוק מידי.. עמוק מידי באדמה.

נכון.. אני מרגישה אבודה, כאילו לא נשאר לי דבר מלבד החלומות שלנו שהתנפצו לרסיסים. אני מרגישה בודדה ואני נאחזת בזיכרונות שלנו אוחזים ידיים, מבלים ביחד על החוף, צופים בשקיעה.. ובזריחה. אני נאחזת בזיכרונות הנשיקה הראשונה שלנו. אני נאחזת בכל דבר שעברתי וחוויתי יחד איתך.

גולן,
אני מצטערת שלא הספקתי לומר לך את הדבר הכי חשוב בעולם", אני עוצרת משטף הדיבור שלי.
אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה.

"גולני שלי,
אני מצטערת שלא הספקתי לומר לך מזל טוב..
אתה אבא".

ואז אני יורדת מהדוכן המאולתר.. מקמטת את דפי ההספד לכדי כדור נייר וזורקת אותו. אני ניגשת לערמת האדמה הגדולה, עם כל זרי הפרחים המונחים עליה.
אני מתכופפת אליה, כאילו ככה רק גולן ישמע אותי.
ואני מרשה לעצמי לבכות בפעם הראשונה מזה שלושה ימים.

"אני מצטערת שלא הספקתי לומר לך את זה לפני.. אבל אני יודעת שאתה תעזור לי גם מכאן. אני אתגעגע אליך. ביי גולן". אני אומרת בלחש.

———————————————————————————————————–

*אחרי שמונה שנים*

"אמא!!!!!", יהונתן צורח לי. אני מתיקה את מבטי מהחלון במטבח ומתכופפת אל בני, יהונתן, שמגיע בריצה מחדרו. אני מרימה אותו ומושיבה אותו על השיש, ומביטה בעיניו. כאילו אני מביטה בעיניים של גולן.
"מה קרה?", אני שואלת אותו.
"רועי אמר לי שאסור לי לשחק במחשב.. אז באתי אלייך כדי שתגידי לי שמותר. נכון שאת מרשה לי?", אומר יהונתן במבט מתחנן האופייני לו.
איך אני יכולה לסרב? איך אני יכולה לומר לו כשבפעם הראשונה הוא מסתכל עליי כמו שרק גולן הסתכל? אני לוקחת נשימה עמוקה ומשיבה לו.
"בטח שאני מרשה לך.. אבל זאת פעם אחרונה. בפעם הבאה, אם רועי אומר משהו זה אותו דבר כמו שאני אגיד לך. בקרוב רועי ואני מתחתנים והוא יהיה אחראי עליך בדיוק כמוני ומה שהוא אומר זה מה שיהיה, בסדר?", אני אומרת לו.
במוחי מהדהדות המילים שאמרתי.. "בקרוב אני ורועי מתחתנים".
"בסדר אמא", עונה לי יהונתן, ונותן לי נשיקה על המצח, כמנהגנו. הוא קופץ מהשיש ורץ לחדרו שוב.

אני חוזרת לבהות בחלון כשאני מרגישה ידיים עוטפות אותי מאחורה.
אני מסתובבת ומביטה אל פניו של רועי.
הוא מביט בי מבט קצר ואז נושק לי על השפתיים.
"אז מה.. את מוכנה לשבוע הכי עמוס שלנו?", הוא שואל אותי.
"בהחלט כן! סידורים אחרונים לחתונה, החתונה, וסוף סוף.. החופשה שלנו", אני אומרת בהתלהבות.

———————————————————————————————————–

*כעבור שבוע*

אנחנו עומדים מתחת לחופה, ואני מסתכלת על כל האורחים שלנו. המשפחה שלי, המשפחה של רועי, כמה מחברותיי ממנהטן, חברי ילדות וצבא של רועי, חברים נוספים שלנו, אנשים ממקומות העבודה שלנו.. והמשפחה של גולן.
אני מביטה לעיניה של רונית, אימו של גולן, וכאילו מחכה לקבל אישור לעשות את הצעד הבא. אני רואה את הניצוץ בעיניה. אותו ניצוץ שהיה רק לו, לגולן.
וכאילו אני מרגישה את גולן מביט אליי מתוכה ומדבר אליי.

"רוני.. תמיד אמרתי לך שלא משנה איפה שנינו נהיה ומה נעשה אני תמיד איתך בכל החלטה שתבצעי. רועי אוהב אותך ואת יהונתן ודואג לשניכם בדיוק כמו שאני הייתי עושה וזה כל מה שחשוב לי. זכית להתחלה חדשה".

אני נושמת עמוק ומבינה שעשיתי את ההחלטות הנכונות ואני צריכה להמשיך בדרך הזו.