התחזית – לב שבור

התחזית , לב שבור

בדיוק רגע לפני שאני מרגישה שדפיקות הלב שלי מתחילות להיות בקצב מואץ מהרגיל, אני נזכרת לנשום.
להכניס פנימה אוויר, לעצום עיניים, להשאיר את האוויר בפנים כמה שברירי שניות, ובקצב הדרגתי לשחרר. אני חוזרת על הפעולה הזו שוב ושוב עד שיש לי מספיק אומץ לפתוח את העיניים ולהבין שלא משנה מה, הכל בסדר.
לב שבור זה אף פעם לא כיף, בעיקר כי לא קיים דבק שיכול לאחות את השברים, או פלסטר שיכול להגן על הפצע, ובטח שלא כפתור ריסטארט . אומרים שזמן מרפה את הכאב, אבל זמן במונח של אוהבים, יכול להיות גם נצח.
אם ישאלו אותי אך אני מרגישה, סביר להניח שאומר יהיה בסדר, אם כי אני לא יודעת מה בדיוק קורה.
אני מרגישה שמצב הרוח שלי הוא כמו מזג האוויר באוקטובר, יום אחד שימשי ונעים שעם בוא הלילה באה רוח קרירה שמעלימה זכר מהחום שהיה בבוקר, מידי פעם טפטופים ואז שמש שמגיחה עם קרניה ויוצרת תחושת בלבול – כיצד כדאי להתלבש הבוקר?
כך גם אני מרגישה אליך.
אני אוהבת אותך, לפחות ככה אני מרגישה. אבל כל "מזג האוויר" ביננו לא מוגדר. כאילו תקף אותנו חודש אוקטובר לאחר תקופת הקיץ הנעים, חודש של אי וודאות לאחר תקופת אהבה מוצלחת. אני קמה בבוקר ולא יודעת איך להיערך מולך, אני נזכרת במבול של מילים כואבות, אך מנגד גם במילות האהבה המלטפות, ובסופו של דבר, לא יודעת באיזה מזג אוויר השמיים שלנו יהיו היום.
אני רוצה לדבר ללב שלך, לומר לך עד כמה כואב לי על השבועות האחרונים, אבל עד כמה כואב לי שאולי אלו יהיו השבועות האחרונים שלנו לתמיד. אני מרגישה שנקלעתי לסיטואציה בה בפעם הראשונה אני לא יודעת מה לבחור, בכל משבר אחר תמיד רציתי לתקן, ופתאום אני לא יודעת אם כדאי.
אתה השתנית, ובדרך כלל שינוי הוא דבר מבורך, כל עוד הוא לא מבטל מהות מסוימת. אני רוצה כל כך לשמוח בשבילך, אבל לא יכולה כי זה נוגד את עצמי.
תמיד שידרתי חזות חזקה, כזו שלא תישאר עם מי שעושה לה רע , מי שמדבר לא בהתאם. אבל עכשיו יותר מתמיד אני מבינה מה זה לדבר בכותרת. בתאוריה הכל קל, אבל שזה מגיע למעשה כולם נעשים חלשים.
אני שוכבת במיטה ועוצמת עיניים, אולי כי מסביב חשוך או בכלל כי הדמעות חוסמות את שדה הראייה שלי, מנסה לחשוב איך אני יכולה לאהוב אותך בזמן ש"האני" שלי נפגע. ומנגד, איך אני יכולה לאהוב אותך בזמן שה "אותך" כבר לא אותו דבר כמו פעם.
אני רוצה להאמין שבפעם הבאה שאבדוק את הטלפון שלי אראה הודעה בה תביע חרטה ותתנצל על הכל. אני יודעת שזה לא קסם אשר ישיב את המצב לקדמותו, אבל זו כן התחלה לשינוי שיכול להחזיר את מה שהיה לנו פעם.
כל כך הרבה סימני שאלה שרצים בראש ומתגברים, אני מנסה שלא לאבד את השפיות ולהישאר במיטבי בכך שאני משתמשת במילים גבוהות בזמן שהרגש מזיין לי את המוח.
אם ישאלו אותי מה אני רוצה, אגיד בפשטות שיהיה כמו פעם. אבל עמוק בלב, אני לא יודעת אם אני ואתה זה משהו שעוד כדאי לו להמשיך, אז בינתיים – אחכה שהגשם יפסיק , ואראה אם תצא השמש, אולי תחליט להשתנות.

אומרים שאנשים מחכים כל החורף לקיץ, אבל מה הטעם בציפייה לחכות לדבר שאין לנו איך לשלוט עליו?