התגלות פרק 13 – הוא עדיין רצה אותה

אוגוסט הלך במהירות לעבר המנהרה, הוא הרגיש לבד עוד יותר מפעם, קאי לא ענה לטלפון.
רכבים עברו אותו והוא התעלם מהרעשים ומהאורות, בגלל שבתוך ראשו היו הרעשים יותר חזקים.
הוא ניער את ראשו כמו שקאי היה עושה כדי להתנער מהמחשבות, אבל זה רק העיף את שיערו החום על פניו, וזה עצבן אותו עוד יותר, אז הוא הפסיק.
הוא ראה את זואי מלפניו וכמעט פרץ בבכי, למה? למה? היא הייתה חייבת לשקר לו?…
הוא לא יכל לגשת אליה, הוא לא יכל לקרוא בשמה, הדמעות נתקעו לו בגרון.
הוא נתן לה את עצמו, נפתח בפניה, עכשיו היה לה מקום אחר ללכת אליו.
הוא לא יכל להראות את הצד שבורח עכשיו, הוא איפס את נשימתו, פניו נרגעו ונהפכו קרים, הוא התקדם לעברה…
למרות שפגעה בו הוא עדיין אהב אותה ורצה אותה איתו.
אבל הדברים לא היו יכולים להיות כמו שהיו פעם.
הוא היה חייב להחביא את רגשותיו, להראות שלא אכפת לו.
הוא פחד.
הוא פחד מההתחלה שתעזוב אותו, אבל האמין למילותיה.
הוא עדיין אהב אותה, בכל ליבו.
הוא עדיין רצה אותה.
קצת אמון מספיק כדי לשבור לב של מישהו, את ליבו של המאמין.
הוא רץ אליה וסובב אותה אליו. אוגוסט הביט בה במבט פגוע.
כשזואי הסתובבה, היא הבינה שאוגוסט ידע הכל.
היא מילמלה, ניסתה לאחוז בידו, אבל הוא לא נתן לה.
"לכי. רצית ללכת נכון?" קולו התחיל להישבר
מבטה היה מלא בכאב.
"לכי, עכשיו! – זה נגמר בינינו!"
הוא ירק את הסוכריה מפיו והתחיל לרוץ.
הוא רץ עד שלא יכל לנשום יותר
הוא בכה, על הבגידה ועל הכאב, על עצמו שנשאר לבד, הדמעות נפלו מעיניו…
הדמות שלו, של החזק, הקר, האחד שלא נפגע – נשברה.
הוא הסתכל על השתקפותו במראת המכונית שמולו.
והוא עדיין רצה אותה.