התבגרותו של הרצל אלבז

פרק ראשון

כשהייתי בן ארבע עשרה, בחופש הגדול וחזרתי הביתה מהמושב היו שוטרים בבית. הם הפכו כל ארון ומגרה, גם את התיק שלנו עם הפירות מהמושב הם שפכו לריצפה כדי למצוא את הזהב שאבא שלי גנב.
אבא שלי נכנס לבית הסוהר יחד עם שניים מחבריו.
אחרי שנה, נפטר דודי ישראל, הדוד האהוב והנערץ על כל ענפיה של משפחת אלבז.
רבים הגיעו ללויה, כולם רצו ללוות את האיש בדרכו האחרונה. אמי ואני הגענו אחרי הלויה, שלושה אוטובוסים מהעיר הרחוקה למושב שנמצא בסוף העולם אי שם בשפלה.
הראשונה שקיבלה את פנינו , הייתה איה, איה היפה, אהובתי מכל השנים. עמדה שם במכנסיים קצרים כחולים עם גומי בירכיים וחולצה גדולה בצבע חאקי שהדש שלה גזור. מסתבר שהרב שעשה קדיש על הדוד שלי חתך לכולם את החולצות לאות אבל.
שערה היה אסוף כמו תמיד בצמה ממנה יצאו קווצות מרדניות ובהירות, פניה היו עצובים וחיוורים.
היא הגישה לנו מים קרים וקצת פירות ומיד קיבלה נזיפה , כי לאבלים אסור לארח, הם רק יושבים על הרצפה ומקבלים שרות מאחרים.
ישבנו במרפסת, מול הערבה, העצים סביב היו מלאים בפירות שלא נקטפו, החצר הייתה מלאה בעלים שלא טואטאו, והפרחים סביב הדשא נראו כמהים למים, הקיץ היה בעיצומו.
"מי מטפל בפרות וברפת" שאלתי
"השכנים שלנו שפיגל ופרידמן הם חולבים ומאכילים את הפרות ומנקים את הרפת".
"מתי אכלת בפעם האחרונה"? היה לה ריח מהפה כמו של אמא שלי כשהפסיקה לאכול.
"לאזוכרת!" ענתה "מרגע שזה קרה, הכל קפא, אין לי מושג מתי יום ומתי לילה, אני עצובה ואני מתגעגעת אליו כל כך הוא היה החבר היחיד שלי בעולם".
היא בכתה ואני הנחתי יד על כתפיה, התקרבתי מעט והרחתי את שערה, הוא הריח כמו שזכרתי
סבון ופרחים, הוא היה חלק ומגעו היה משיי. התחלתי לשכוח את הסיבה להיותי שם וחזרתי להיות הבן דוד מאוהב שהייתי תמיד, בנוכחותה של איה. הייתי מוכן למות למענה.
"אתה יושב קרוב מדי" היא אמרה והביטה בי במבט של אל תשכח את המקום שלך.
"סליחה". זזתי מעט
"למה אבא שלך לא הגיע?" שאלה
"הוא בבית הסוהר"
"אהה, לא, באמת?" ממתי?"
"משנה שעברה שהיינו פה בחופש הגדול, מאז"
"יו, מה קרה?,"
"אסור לי לספר לך, הבטחתי לאמא שלי, אבל אני לא יודע אם אני יכול להסתיר ממך"

המשך יבוא