התאהבות של מסך

אני מתחילה להבין את העניין הזה שכל המבוגרים אומרים שאנחנו דור דפוק. שאנחנו כל הזמן בפלאפונים שלנו ובטכנולוגיה וזה כל מה שמעניין אותנו. אני מתחילה להרגיש את זה על בשרי כמה שזה דפוק. הכרתי מישהו, לא דרך המסך. הכרתי אותו בבית הספר ממש לא מזמן לפני שסיימתי את כיתה י"ב. לבי נשבה בקסמיו ובימנו שומרים על קשר באמצעות התכתבויות בווטסאפ, לייקים באינסטגרם, ושליחת תמונות בסנאפצ׳אט. זה לא כל כך רע, מה שרע זה שאלה הן הדרכים היחידות בהן בני הנוער מתקשרים כיום. ביום שישי האחרון ערכתי מסיבת פרידה לקראת המעבר שלי למרכז. כמובן שהזמנתי אותו הרי אנחנו מיודדים והוא יותר משמח לבוא ולשמח אותי לפני העזיבה שלי. ערכתי ערב קריוקי וכהרגלנו- כמו ביום שהכרנו שרנו ביחד דואטים. הוא בחר את השירים הכי רומנטיים שיכל לבחור ואני כמו בורה לא הכרתי את השירים ולא יכלתי לשיר איתו ביחד. את השירים שכן הכרתי שרתי, וכששרנו ביחד הוא כל כך ניסה ליצור קשר עין. הוא ניסה להסתכל לי בעיניים ואני מובכת בטירוף, ספק מסמיקה, לבי הולם ועיניי מטיילות בחלל במקום להחזיר לו מבט. אני יודעת שנדפקתי מהפלאפון. לא תקשרנו מספיק פנים מול פנים כדי להגיד שזו לא התאהבות של מסך. והוא כנראה לא ינסה ליזום עוד שום דבר, כי כנראה הבין רמז שגוי ששידרתי לו. אני כל כך רוצה לתקן את הטעות הזו אבל ממש בעוד שעתיים אני עוזבת את העיר, והוא בעוד שבועיים מתגייס ובעצם איחרנו את המועד. אם רק הייתי יכולה להסתכל למעלה לפעמים אל מחוץ למסך אולי הייתי מספקת את הלב שלי באהבה שהוא צריך.